תוהה כמה מוזר והזוי יהיה הפוסט הזה.

תמיד אני מרגישה ערומה פה,

לא משנה כמה אני מקודדת הכל,

לא חושפת דברים עד הסוף כי למדתי את התוצאות

ובסוף אני תמיד מרגישה שכולם מבינים הכל... שכולם יודעים.

-

יושבת מול המחשב כבר כמה דקות,

ויש לי מה לכתוב, יש כל כך הרבה בפנים,

עדיין המקום הזה דיי ריק.

יש דברים שפשוט צריך לעכל,

יש דברים שצריך להחליט ולקבל,

יש דברים שצריך לעשות,

ולפעמים צריך פשוט להרגיש,

לפעמים צריך להשתחרר

כל

   כך

הרבה

דברים לעשות

כל כך

הרבה

לעכל אותך, את כולכם, אחרי כל כך הרבה זמן;

להחליט מה איתי, מה אני רוצה, מה הלאה ושיש הלאה בכלל,

פאקינג להחליט אם אני רוצה ואת מי במיטה;

ללמוד, לעבוד להתאמץ קצת אחרי ההרמת ידיים המטופשת ההיא,

כן, אני יודעת שהיא מטופשת אבל אני תמיד אמרתי שאני טיפשה.

להרגיש.

אחרי ששכחתי איך זה בכלל

אולי פשוט הגיע הזמן...

let go

נראה לי שבלי כוונה

זה נכתב בסדר, לפי הקשיים,

כניראה הכי קשה לי להשתחרר

כי אני לא באמת יודעת מה יקרה אחר כך

והכל נדמה כמו ערימה של שטויות,

אוסף מילים שלא אומר כלום.

ואני מתגעגעת אלייך, ואלייך ואל אינספור תקופות אחרות

ואני אוהבת אותך, שאתה פה, תמיד. לא משנה כמה אני פוגעת והורסת, ואני לא יודעת למה בכלל

עד שתלך.

ו...

ו...

ו...

תמיד

שונאת

אותי

לילה טוב.

סליחה על הבלבול אבל...

נראה לי שהיום הכל כבר מבולבל

אפילו אתה.

שבוע וחודש טוב.