כלכך הרבה בזמן שנראה כל כך קצר...

שבוע ארוך עבר עליי, עם הרבה הנאה, הרבה סבל.

אני נוטה להרגיש אמביוולנטיות נחרת בקשר לכל דבר שקשור אליי.

יום רביעי היה חשוב מאין כמוהו; ההופעה היתה מדהימה, ונרדמתי, גם איתה, נרדמתי.

קצת קשה יותר בזמנים כאלו.

וזה בסדר. נראה לי. כי תמיד קשה לי יותר.

ותמיד יהיה אפילו יותר.

עד שאשבר.

אני רוצה לכתוב, כל כך רציתי לשפוך את כל המחשבות והדעות... יש לי הרבה כאלו,

אחרי שיחות וההופעה הזאת בכלל...

אבל זה הבלוג שלי, וכשאני מנסה לכתוב, לשפוך את הכל...

זה מה שיוצא. כאב ללא תחתית, ללא סיבה או מטרה.

פרוייקט דיי ארוך שעשיתי וגרם לי להעלם קצת מפה הסתיים סוף סוף.

אולי זה אומר שאחזור... אולי.

מצחיק שכל מי שמביא ילדים לעולם, כל מי שעובר את ה-9 פחות או יותר חודשים הללו מחליט שכולם צריכים לעשות זאת וכמה שיותר מהר. נמאס לי לשמוע בקרוב אצלך ולראות את המבט המבוהל הזה כל פעם שאני אומרת שאני לא מתכננת את זה. אף פעם.