נתקלת בך אחרי אחד הימים הארוכים בשבוע, אחד הימים הארוכים בשירות.
העייפות גוברת עליי בזמן האחרון, אני חייבת להרגיל את עצמי להפסיק לישון,
חייבת לחזור לחיות.
היום עשיתי את המטווח החי האחרון לשירות שלי
"היה כל כך נורא?" שאלו אותי
התשובה היתה "זה תמיד נורא."
היום הזה דיי הבהיר לי כמה חברות נשארו לי מהקורס
כמה הזמן ההוא היה אחר, שונה.
ועדיין, כמה הייתי רוצה לחזור לשם.
כל הדרך חזרה עברה במחשבות עלייך
בוחנת את הכאב שיש בלב כשאני חושבת על מה שאסור
מסננת בראש את כל הסיבות ללמה אסור
שוב
ושוב.
לפני המטווח, בבוקר, במשרד
ניסיתי לחנוק את עצמי
להפסיק לנשום ככה,
אולי אני אתעלף ולא אצטרך לעשות את זה.
לא באמת, אבל אולי.
במטווח, כשהאחרים טבחו חשבתי,
אולי אקפוץ לשם
מול הקו יורים
ולא אצטרך יותר כלום
לעולם.
אירוני שמה שעצר אותי היה
שאם לא אמות בזמן הזה
המפקד שלי יהרוג אותי.
אירוני שדווקא המחשבה עליו
עצרה אותי, סיפקה תירוץ
דווקא זה שלא באמת אכפת לו
שבעוד שנה יתפוגג ויעלם מחיי.
כל הדרך חזרה חשבתי עליך
ופתאום נתקלתי בך
ואיך אני אמורה להגיב?
איך מתמודדים עם זה?
הגבתי בסדר
ואני מתמודדת.
וכבר באוטובוס החלטתי
שאם הייתם יחד עדיין
אני הייתי נעלמת.
מנסה כבר תקופה
לחשוב על ההתקדמות של השנה האחרונה
כתבתי בפוסט שעבר
שכולם התקדמו המון
ורק אני קצת
אז אולי כדאי להעלות הכל על הכתב
אולי. כשיהיה זמן.
העייפות גוברת ומשתלטת
והברכיים שחורות וכואבות
עכשיו אלך לישון
מחר אנסה להפסיק
מחר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
