Forever

אני מכורה לתחושה של ברך חבולה. זה מאוד ילדותי, ברכיים מדממות ומרפקים מרוסקים. 

התחושה של הגלדים המתקשים כאשר מיישרים את הרגליים. 

כבר הרבה שנים שקלתי להעיף את עצמי על המדרכות והכבישים, לעשות לעצמי נעים בברכיים.

אבל הפנטזיות הקטנות נשכחות עד שהן מתממשות.

חבלתי את הברך באוטובוס, שחבל שלא התהפך, כי אז יכול היה להיות קצת אקשן בעולם, ועכשיו 

אני מרגישה אותה מתקשה עם כל צעד ימני. 

בצהריים נשכבתי לישון בלי להוריד תכשיטים, וכשהתעוררתי מרעשים דמיינתי שיכנס כעת גנב,

וירה בראשי ללא רחמים, וכאשר ימצאו את גופתי, בתחתונים ותכשיטים, כולם יהיו גאים בי. 

הלילה חלמתי שגבר זר אונס אותי.

התעוררתי וזחלתי לזרועות של חברי ושמחתי באמת שהוא שם. 

האף נסתם בלילה ונותרים רק הזכרונות, מהגבר שהיה פה פעם

במקומו קמו עשרות אחרים שעוטפים אותי ברחובות נוגעים ולא נוגעים.

את הגב הקמור כשאני על ארבע אף אחד אחר כבר לא יראה,

איך אני נועצת ציפורניים בקירות וקורסת תחת הטירוף של הריקנות.

לפעמים אני קוראת לזה אורגזמה אבל בדרך כלל אני רק מחכה לריגוש הבא,

אבל נגמרים לי כבר הנקבים וקצות העצבים מתנוונים. אני זקוקה לעוד חורים.

אני חושבת לנקב את האוזניים אבל יודעת שזה לא ימלא שום חלל. 

אני כותבת מכתבי אהבה נוטפי זימה, בעיקר לעצמי. כשהשמש תזרח 

אצטרך להתעמת עם המראה ועם העפרונות הלא מחודדים, לצייר את השקיות מתחת לעיניים ואת התסכול,

מה זה כבר משנה, איפה משתכרים ועם מי, העיקר שהאנשים הנכונים ישימו לב, למי שייכת הלשון בפי.

ההיפרונטילציה הזו כשאני מנתקת את הטלפון בקול קפוא ודמעות צונחות על הכרית 

ואני מתחילה לראות כתמים בעיניים ולטעות בהקלדה, 

הסכינים רועדות מסביב ואני נחנקת ויודעת שאני לא אוכל להסביר את ההיסטריה הזו מחר.

אני רוצה לתעד את זה ולתת לענת לראות, את הטירוף שאני לא יודעת להסביר,

שבמקומו אני מספרת לה על הורים ועל סקס בלי יכולת להסביר שאני חותכת את הבשר שלי

בשביל שהמחשבות המזדיינות יתפוגגו.

יום השואה הוא היום האהוב עליי בכל השנה. אבל אני תמיד תוהה האם יום הזכרון מאפיל עליו,

אני פשוט מאוד אוהבת צפירות.