אני תמיד גוררת את השיחות האלה לטון נחרץ ושאלות נוקבות,
מסננת שוב ושוב "זה מדאיג אותך שאני מדברת כך?"
נוגעת בנקודות רגישות יותר או פחות. אני רוצה שהוא ידאג.
נשברתי ממין, אין לי חשק בגוף ואני גם מגיבה לזה רע.
אני לא אצליח להירדם וריק לי. הסטודיו מאמלל אותי.
אני יושבת ליד מאיר הזקן שבקושי שומע משהו אבל גר בתל אביב השמשית,
בתוך חבילת התמונות המודפסות אותן הוא מביא איתו לסטודיו,
בין האורכידאות והוורדים אותם הוא מגלף בלינוליאום כבר חודשים,
יש אישה ערומה, עירום מלאכותי וגס. מחצינה את שדיה באיזו תנוחה פוטוגנית.
עצוב לי על מאיר שאולי התאכזב מכך שזה מה שניתן להציע לו. עירום זול ובוטה.
הבוקר חיכיתי לקפה בסלון של החבר, היכן שסבתא שלו ישנה.
רציתי לבכות לרגע כי היא שכבה בקצה החדר על גבה ועיניה היו פתוחות,
הבעת פניה האומללה רמזה על הייאוש מהחיים שלה, הקושי להירדם בזמן
שנכדה וחברתו מזדיינים כמו שפנים ובורחים לפנות בוקר לשמש ולחיים.
ביום ההולדת שלי סבא ביקש שסבתא תעביר לו את הטלפון בשביל שיוכל לברך אותי אישית,
הוא נשמע כה עצוב, כאילו דמעות עומדעות בעיניו, זה לא יהיה יום ההולדת האחרון שלי איתו.
אבל אני לא יודעת אם הוא יזכור את זה.
אין לי כבר למי להתקשר לפנות בוקר בלילות בהם אני לא מצליחה להירדם.
הגבר טס להודו לחפש את השמש ואני נשארת ערה בלילות. עד שיימצא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
