Forever

התיישבתי עליו ונעצתי ציפורניים בחזה שלו, משתדלת שלא לצעוק.

הוא כעס והפך אותי בכוח, מצמיד את ראשי לכרית ומושך לי בשיער,

הולם בי בפרעות תוך שהגניחות מתחלפות באנקות כאב.

אנחנו שכובים על המיטה,

אני טומנת את הראש בחזה שלו והוא עוטף אותי קלות,

שואל ברצינות: "ככה את מרגישה הכי מוגנת בעולם?"

אני חושבת שכן, אני משקרת.

-

 פסיכולוגית: "מה את מרגישה אליו?"

אני: "אני אמורה לאהוב אותו...

כשהוא פוגע בי אני אוהבת אותו יותר"

פסיכולוגית בגיחוך קל: "כמובן, את פשוט מרגישה יותר כשפוגעים בך"

זה לא גבר שיבין אותי

עוד לפני שזה התחיל התחלתי לבגוד.

כשעקבתי אחרי הסודות שלו,

כשהפרתי את אמונו, כשתמרנתי אותו בשבילי,

כששיקרתי לו אינספור פעמים.

עכשיו הוא מדבר על אהבה.

אחרי לילות של זיונים עקובים בדם,

אני גורמת לקרסוליים שלי לדמם כי כשהגוף בהשגחה

צריך לדעת איפה הוא לא מסתכל לעולם.

אני לא יכולה לכתוב כשכולכם מסתכלים.

אני לא אתמכר.

אני לא אבכה בדמעות בודדות בטלפון.

איך תתמודדי עם חרדה היום יקירה?

את מעוניינת להדחיק? להשליך? או להכחיש?

מה פחות פתטי עבורך היום?

את מוזמנת לעדן, את יכולה לבטל או לבודד

אבל בייב, אל תשכחי:

תיאבקי כמה שתיאבקי, עם כל שקר שלך

יש לך קצת יותר גועל בעיניים.

PS

הלילה חלמתי שהמורה שלי מסירה את העבודה שלי מהתערוכה ברגע האחרון ואומרת שהיא אינה מצאה חן בעיניה.

הלוואי וזו הייתה המציאות, אפילו שבחלום די התאכזבתי.