האף נסתם בלילה ונותרים רק הזכרונות, מהגבר שהיה פה פעם
במקומו קמו עשרות אחרים שעוטפים אותי ברחובות נוגעים ולא נוגעים.
את הגב הקמור כשאני על ארבע אף אחד אחר כבר לא יראה,
איך אני נועצת ציפורניים בקירות וקורסת תחת הטירוף של הריקנות.
לפעמים אני קוראת לזה אורגזמה אבל בדרך כלל אני רק מחכה לריגוש הבא,
אבל נגמרים לי כבר הנקבים וקצות העצבים מתנוונים. אני זקוקה לעוד חורים.
אני חושבת לנקב את האוזניים אבל יודעת שזה לא ימלא שום חלל.
אני כותבת מכתבי אהבה נוטפי זימה, בעיקר לעצמי. כשהשמש תזרח
אצטרך להתעמת עם המראה ועם העפרונות הלא מחודדים, לצייר את השקיות מתחת לעיניים ואת התסכול,
מה זה כבר משנה, איפה משתכרים ועם מי, העיקר שהאנשים הנכונים ישימו לב, למי שייכת הלשון בפי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
