שכבתי במיטה כשעה, ולא הצלחתי להירדם, כמו כשהייתי קטנה מדי ולא יכולתי להרפות את גופי. מרוב נוחות. מרוב שמיכות, מרוב לבד.
פרצתי בבכי ככה סתם, בלי הודעה מוקדמת וספגתי את כל הכרית שמריחה כבר משלושה גופים שונים, גם בדמעות שלי.
אני אוהבת אותה יותר, ואני פוחדת שכשאשבר בדמעות ככה כמו עכשיו כבר לא יהיה לי אל מי לחזור.
כאשר היא אומרת לי שזה לנצח אני לא מצליחה להאמין, דמעות חונקות אותי אם אני מנסה להאמין. אני חושבת שזו הבעיה שלי.
נזכרתי בפעם ההיא שבה שכבנו על השטיח ואז הגוף שלי איבד חיבור ולא הבנתי מה אני עושה בכלל, אז הלכתי החוצה
והמבט השבור שלה הרס אותי, ובכיתי כל הדרך הבייתה. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי, למען האמת.
אני מפחדת להאמין. כי אני פוחדת למות מבגידה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
