היום קרי הייתה הראשונה, כולנו עוד מעט נכוסה בירוק :) אני, רוס, אלונה וכל שאר היצורים ..... בדיוק להסביר את ההרגשה לא יכולה. התרגשות טובה וגם רעה, אני משערת שעד היום שבו אני צריכה לעלות לאוטובוס, אני אהיה רגוע. אבל בדקה שבה אפתח את העיניים שלי באותו היום, תמלא אותי צמרמורת גדולה. למרות שזה היה במרחק חודשיים ממני, זה נראה לי רחוק, ושזה המון זמן. עכשיו יש לי חודש שיעבור כמו יום, ויש כ"כ הרבה דברים להספיק. אני עוד לא מצליחה להשלים בראש תמונה שבה אני במדים, ולא של חבר ל5 דקות. מדים שיהיו חלק מהחיים שלי במשך שנתיים, שנתיים!!!! פעם תקופת הלימודים נראה לי כמו יובל, והזמן לצבא נראה לי כמו משהו של אנשים ממש מבוגרים, כי אני עוד ילדה. והנה אני עכשיו פה, ולמרות שאני כבר לא ילדה, אני עדיין לא מרגישה שאני מוכנה לזה. אולי אף אחד לא באמת מוכן לזה ב100 אחוז, הוא פשוט משלים עם העובדה הזו, או שפשוט אין לו ברירה ואתה אוסף את עצמך ומכריח את עצמך להיות מוכן.

הזנחתי את היומן שלי, אני רואה אותו כרגע חסר תועלת. טוב לי ואני לא רוצה לבזבז את הזמן בישיבה מול הספריה ולכתוב בו. מסתובבת עם חיוך על הפנים רוב הזמן, וזה משהו שהיה חסר לי כבר תקופה ארוכה. דברים חדשים צצו, ואחרים נעלמו. מחליפים מקומות, טובים ורעים, אבל עם הכל לומדים. ואני לימדתי את עצמי למה להתייחס ולמה לא, איך להגיב ומה לעשות. ולאט החיוך חוזר בתכיפות גדולה יותר, ואפילו הפרפרים החליטו לבקר:) נשימה עמוקה, הכל ביידים שלנו, וכשזה 100 אחוז בידיים שלנו, זה 100 אחוז טוב :) אפילו האובססיה למשקל ואוכל הצטמצמה TOUMBS UP

לילה טוב
יצורים