אז זהו, מחר מתחילה את הסדיר שלי בתור מנהלת רשת, בבסיס לא ידוע שהשם שלו לא נמצא אפילו באתר של אוטובוסים, כך שהנסיעה לשם תהייה מבדרת. בסיס בכרמיאל, עדיף על 4 שעות נסיעה לרמת גן. חודשיים וחצי כבר בצבא, פחח פז"מ של במבה.

 הרבה זמן כבר לא כתבתי ולא עדכנתי, האמת שאין מה לעדכן. החיים כרגע משעממים, פעם אמרתי שהשגרה של הבצפר הורגת אותי, אז תחשבו מה אני מרגישה עכשיו. חוזרת הביתה ברצון להשתגע ולעשות משהו מטורף, להוכיח לעצמי שלא נתתי לצבא להשתלט עלי, ובסוף נשארת לישון ולא זזה מהמיטה כל הסוף שבוע =\ ואני לא מוכנה לקבל את התירוץ של "זה בסדר, את עייפה, מגיע לך לנוח" בולשיט.

לפני שלוש חודש לא הבנתי מה כ"כ מדכא ומשגע בצבא, למה אנשים הופכים לעצבניים, עצבניים, אובר רגשניים. ואולי זו רק אני?

זה טיפשי עד כמה מסגרת שקצת לוחצת יכולה להוציא את הרוח מהבן אדם. אני לא מזהה את עצמי, איבדתי את מי שהכרתי פעם בתור אילונה. ואני לא מבינה איך נתתי לזה לקרות, אני לא עושה משהו קשה, אבל עדיין. הרגליים כבדות, הראש עייף, יש אבן גדולה בפנים, והרגשות שלי... אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה וזה מה שמפחיד. אני לא בטוחה כבר ברגשות שלי. אני מעדיפה לחשוב שפשוט שאני לא שמה לב אליהן עכשיו כי אני בלי מצב רוח, ולא כי פשוט הן נעלמות.

כ"כ הרבה מחשבות שלא יוצאות לי מהראש, הרבה עליו, הרבה מפחידות. סוג של דז'א וו, רק שהפעם אני זו שחושבת את המחשבות המכאיבות, הפעם אני זו שאומרת את המילים שאף אחד לא רוצה לשמוע. ואני רק מקווה שזה יעבור מהר, ושהוא מבין. ושהוא יודע שזה לא באמת ככה,  באמת שלא, שזה רק הקושי שבתקופה הראשונה בצבא. שהוא עבר בדיוק את אותו הדבר, בדיוק באותו הזמן. ועברנו את זה, יחד.

אני לא יודעת מה הייתי עושה עכשיו בלי השיחות שלו לפני השינה. בלי הגב שלו, מבלי הכוח שלי שמחזיק אותי עכשיו.

עכשיו קשה, עד כמה קשה זה היה אילו הוא לא היה פה?