מאשימה את העולם.
על לקיחה שלא בזכות,
נטילת חיי אדם ,
אבא שלי,
במקרה,
ללא שום אזהרה
או התרעה מוקדמת.

מאשימה את עצמי.
 על הזנחה עצמית ,
רגשית, ברוטלית
 שגובלת בהתעללות
וברוע פנימי מודחק,
שלא היה מביש אנס .

מאשימה את המילים.
שלא אומרות לי די ולא
מציבות גבול,
מותחות לי את קו הסבל
עד לנקודה שבה אני
כמעט נקרעת.

אני מאשימה, אתם שומעים?
לוקחת את האשמה ופורעת את כולה,
מפזרת באוויר וומעלימה כליל.

מאשימה אותך.
מאשימה אותך אבא.
שמתת.

שמתת, לי.

עם זוג קיסמים שחורים

במקום רגליים,

המרחב הפתוח הפך אותה

לקלילה מכולן.

על קצות האצבעות

הגוף שלה רכן,

בכיפוף משותף של צלעות ואגן,

ומעד מהפסגה ברגע

שהמבט שלה נסק .

היעדר האוויר מהריאות

כרך את כל הורידים

והנימים סביב הלב הרך,

והחנק המורגש שתלה את עיניה באוויר,

אחרי רגע הפך למכר.

המבט אט אט חבר אל גופה,

והיא , נשמה בחזרה.

כי על קצות האצבעות,

בפסגת העולם,

כשבפנים חנוק,  היא,   הכי חזקה.

נפש פצועה שומרת על אחיזה,
הגוף הלבן עירום וצלוב על מיטה קרה.

נעוץ בכל אחד מאיבריו
מבט זר וחודר,
הוא מדמם דם חם ללא הפסקה,
והמיטה עוד קרה.

הענישה העצמית על חולשת
המילים מורגשת באוויר,
אי אפשר לפספס את הניכור.

ואי אפשר שלא לרחם
על הגוף המסכן, הצלוב והכואב הזה
שחשב להלחם בה בחזרה,

היא שפעם הייתה חמה.