החיים חולפים מולי

בטונים משתנים,

בגוונים של אפור

שחור והשינויים

עוד רבים.

הפחדים, בלילות כאלה

מדביקים אותי לתקרה

שדביקה מגעגועים,

ואם היא לא הייתה שם

סביר שהייתי עפה מפה

ולא חוזרת עוד לעולם.

נוטשת את הקיום הרגעי

העצוב הזה,

ומשילה מעליי את הנפש הזו

שלא יודעת שובע.

'אבל נכון לא נורא? ממש לא נורא..'

ולהעביר את זה קדימה תחת

הפתח הצר של היומיום.

מה את אומרת, זה טוב נכון?

כן, אני יודעת שאת צודקת.

אני לאט לאט לומדת.

בשניה שבה ההבנה

 צורבת את העור הלבן

והופכת את כל ההליכה

הזאת על פיה,

פתאום אני מבינה שאולי

כן יש לי את הכוח לעמוד

מולך, גם אם זה רק לרגע.

And then she'd scream in my face, tell me that leave,

leave this place 'cause she's a supergirl, and supergirls just fly