אם תלך לא תכיר את פניי,
לא תזכה להכיר את לב
הרגש כולו.

אם תלך לא תדע, אותי.

אבל מתוך הבנת המציאות
וראייה שאין בכלל בא,
ובטח שלא מישהו שמגיע
לנקודה שבה הוא יכול
ללכת ממני,

אני מוחקת.

בעצם, על מי אני עובדת.
הייתי רוצה ללמוד למחוק.

כדור הרגש המשתוקק הזה
לא מפסיק,
והוא נע בתוכי בספירלות גדולות,

ואני פשוט יודעת,
שאין לי מרפא נגדו.

(אביתר בנאי יודע מה הוא אומר)

אנחנו בוהים באותיות
הקטנות שעל גבי הכריכה,
נותנות להן להפחיד אותנו
ולא טורחים כלל לפתוח את הספר.

מתמכרים לאותיות האזהרה
שיגנו טוב טוב על הלב,

כי הרי אין טוב יותר מלב מוגן.

כל כך הרבה זמן
לא התראנו.

הייתי בטוחה שלא ישוב
אליי עוד,
וזה לא כל כך הפריע לי.

נוח כשהוא לא כאן.
אבל בודד.

אז כנראה ריח הבדידות
גבר על הבושם החדש שלי
והוא אץ אליי,

חיבק אותי חזק מאחור,
ושב אליי,

הפחד הזה לא מוכן
להשאיר אותי בודדה,

איך אני לא אוהב אותו?