השעה כבר מאוחרת.
אחרי חצות למען האמת ..

רוחי חולפת ברחבי הבית
ובחלון המטבח
אני מגלה השתקפות.

זאת דמות גבוהה,
שעומדת באמצע המטבח
ואוכלת בעמידה.
עושה הבעות פנים
תמוהות למדי,
ולרגע,
יכולתי להשבע שזה
אבא שלי.

וכשפקחתי את העיניים,
ואילצתי את עצמי
לחדד את המבט,
ראיתי אותי.

רק אותי.

הברכיים שלי כבר לא
כואבות כמו שהן כאבו בעבר.

מכל השריטות והשפשופים
אחרי שנפלתי עליהן שוב, ושוב
הן פיתחו סוג של עמידות,
כזו שכבר לא נותנת קול לכאב.

אז מה עכשיו?
מה קורה אחרי שאתה
נופל על הברכיים וקם מחדש
יותר מדי פעמים?
מה קורה אז?

כל צעקה שלך היא נפילה.
כל ניכור מצדך הוא שריטה.

והלוואי ולא
הייתה לי כבר
תחושה.

להיות במבוך הזה
שנקרא את ואני.

להסתכל סביב

ולראות את הקירות
מתפוררים.

זה לא שמצאנו את היציאה...

ייתכן שהפעם,
שינינו את העלילה.