ביהדות, קוברים את המת עטוף בתכריכים,
אבל לא בגולה.
שם, בגלל שהאדמה היא לא אדמת קודש,
קוברים בארון.
אתם יודעים, כמו הנוצרים.
ולמרות שבאתי מהגולה, לא יצא לי
להיות בקבורה כזו.

היום סבא שלי נקבר.
לא, לא הייתי קרובה אליו,
והייתי נורא משוכנעת שבגלל זה
המוות שלו יעבור לידי,
ולא יגע בי.

אבל כנראה שלי ולמוות יש כבר יחסים,
אז קשה לו לחלוף מולי בלי לומר מילה.

הוא נקבר בארון.
סבתא שלי לא חזק בקטע של היהדות.
ובהתחלה זה לא היה מוזר,
עד לרגע שבו התחילו להכניס את הארון לאדמה.

האוזניים נזקפו.
והקול שהארון עשה כשהוא פגע באדמה
הדהד לי בגוף.

יכולתי לדמיין את האדמה משנה צורה
ומתאימה את עצמה לחתיכת העץ
שהרגע נחתה עליה,
ואת הראש שלו נחבט קלות בארון.

כשאבא שלי מת,

 הוא לא היה בארון.
רק תכריכים סביב הגוף הקמל.
ואת הגופה הכניסו בזהירות אל תוך האדמה,
קיפלו קצת את הרגליים שלו
כדי שייכנס כמו שצריך והניחו אותו
בזהירות רבה,
כמו ילד קטן שמשכיבים אותו במיטה.

את הצליל הזה לא הכרתי.

וכשהמוות חלף לידי היום,
הוא לקח לי את כל הביחד שחשבתי
שיש לי איתו ונתן לי לבד במקום.

וכלחישה מהירה
יכולתי לראות אותו מנופף
לי לשלום, עם חיוך מר ואוהב,

עד לפעם הבאה.

הדרך מתקמרת מתחתיי

ואני עונה לה בחיוך.

העיניים מתחממות,

מתרפקות על געגועים,

ולהיום אני בוחרת

לחבק את הדרך

שמובילה אותי,

ולא לרדת ממנה.

בחלום אני הורגת אותך.

חוטפת לך את הסכינים
והרובים מהידיים,
ובעיניים מלאות פחד

הורגת אותך.

בטירוף מדומה אני
אחר כך בוכה ונקרעת,
משתוללת מכאב.

וכשאני קמה,
אני קמה מלאה דמעות.

בוכה על המוות שלך,
   ועל המוות שלי.