אני עוצמת עיניים ואני רואה את עצמי
בזמן מסויים מהיום, יושבת וכותבת
בארץ אחרת.
בבית קפה שמדבר אליי בשפה זרה
שאני לא מבינה, עם ריחות מוזרים
ומבטים תמוהים על השפה המוזרה
הזו שאני כותבת בה.
אני עוצמת עיניים ואני בארץ אחרת.
אני אחרת, מקווה לפחות.
משוחררת מכבלי העצמי,
מהתלותיות במשפחה,
ובעיקר מזכרונות העבר.
ענני הגשם לא יתאדו מעליי
מעצמם,
אני צריכה לקום וללכת מהם.
ועכשיו אני יודעת את זה.
אולי החורף הזה ישיל את עליי מעליי,
ויותיר ממני משהו חשוף יותר, בטוח יותר
ואוהב יותר.