נפש פצועה שומרת על אחיזה,
הגוף הלבן עירום וצלוב על מיטה קרה.

נעוץ בכל אחד מאיבריו
מבט זר וחודר,
הוא מדמם דם חם ללא הפסקה,
והמיטה עוד קרה.

הענישה העצמית על חולשת
המילים מורגשת באוויר,
אי אפשר לפספס את הניכור.

ואי אפשר שלא לרחם
על הגוף המסכן, הצלוב והכואב הזה
שחשב להלחם בה בחזרה,

היא שפעם הייתה חמה.