אני עומדת עירומה במרכז החלל העצום הזה, העיניים בוהקות במין צלילות ריקה, העור מזדקר עם משב רוח אחד שחולף ואני שמה לב ומברכת בנימוס, את החסר שבא לבקר, ומורידה בפניו את הכובע על העבודה המצויינת שהוא עושה.
נשארת מושרשת לאותה הנקודה, הרי אין באמת לאן ללכת.
ואוהבת את החסר בכל נימי לבי, אוהבת אותו . כי הוא היחיד שבא, הולך, ועדיין נשאר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Puddle Of Grace