חפרתי את הנושא הזה הרבה יותר מדיי, חפרתי אותו לסופר, חפרתי אותו לפריי, ואלוהים רק יודע כמה חפרתי אותו לעצמי.

יותר מדי. אני בעצמי מאמינה שאחריי שחופרים משהו יותר מדי אין סיכוי שבעולם שתגיע לכל סוג של מסקנה.

אבל אין לי יותר מה לעשות. אני צריכה דעה חדשה. דעה של מישהו שלא מכיר מקרוב, של מישהו מבחוץ.

השאלה: אם היה לך משהו טוב, משהו מדהים, ונהדר, ויפה, ושמח...ולא ידעת להעריך אותו. פשוט לא הבנת. לא הצלחת להפנים מה באמת חשוב, ומה אתה באמת צריך, וזרקת אותו לפח. פשוט ככה, נפטרת ממנו. אין לך תשובה חד משמעית שמסבירה למה עשית את זה. אבל זה המצב. מה שנותר, זה את אותו הדבר, רק שהוא כבר לא שלך. הרי זרקת אותו, הרי נפטרת ממנו. עכשיו הוא של עצמו ואתה של עצמך. עכשיו לא עוברת דקה שאתה לא חושב עליו, כשמשהו מצחיק קורא אתה חייב לשטף אותו, אתה חייב לראות מה הוא יגיד. כי הוא עדיין חשוב לך, כל כך חשוב. עד כדי כך שאתה קולט שאין כמוהו בעולם. ושלא משנה כמה תשתדל אתה לא תשכח אותו. ועכשיו יש רק דבר אחד שמפריד בניכם, יש דבר אחד קטן שמונע ממך לכחת אותו מהפח, לנקות אותו יפה יפה ולקבל אותו בחזרה כמו חדש, עם כל השמחה והיופי, והקסם...כי כשתזרוק אותו בפעם הבעה, זה יגמר. לעולם. לא תהיה לך עוד הזדמנות, כמה זמן הוא ישאר באותו פח? כמה זמן הוא יחכה לך שתוציא אותו מהפח ושתזרוק אותו בחזרה. אחרי הפעם הזאת...אין דרך חזרה.

מה לעשות?

XOXO

נעמי.