אני אבודה, ואני אצרח את זה עוד מיליון פעם כי נדמה לי שהבטן שלי מפוצצת במילים שעוד לא נאמרו.
עברה שנה, ונדמה כאילו חלפו יום-יומיים אבל בכל זאת הכל השתנה. הבעיות הן אמיתיות והבעיטות הן חזקות והשינה היא מעטה והמשפחה כבר לא משפחה ואני בלעדיך, כל כך כל כך בלעדיך. לימדת אותי לעוף, לימדת אותי לחבק ולאהוב ולימדת אותי לספר, ולבטוח בך ולצחוק ולבכות ולרקוד ולשמוח ולהקשיב ולעשן ולהחזיק חזק ולהחסיר פעימה ופרפרים וחיים ולהתווכח והכל... בך. ואז קרעת לי את הלב, כמו שרק אתה יודע.
מאז אני פחות או יותר בעליות וירידות, פעם נזכרת בך ואחר כך שוכחת, ונאחזת באחד אחר,ואז שוב בך, ואחד אחר.. ובינתיים הכל משתבש והחיים מתערבלים בתוך הסמים והחתכים של זאתי שדפקה לי את כל השנתיים הקרובות, זונה.
ואין לזה תירוץ כי אתה תמיד שם, והריח שלך... זה הדבר הכי רחוק לי מהלב כרגע ואני יכולה להתגעגע רק בשביל לחבק אותך ולאחוז בך, ובשביל מה? אתה לא כזה מיוחד.
אז די, תשחרר אותי, אוף.
אז חוצמזה, שום דבר לא בסדר, כי אני לגמרי אבודה בתוך המערבולת הכי גדולה והכי מביכה ולפעמים מתחשק לי לתלוש לך את העיניים, אולי אז תסתכל עליי. מתחשק לי להפוך שולחן ומתחשק לי להרביץ ולהפסיק לחיות לרגע ולהתמלא ולראות נוף יפה, ובאמת לראות אותו... מבלי לחשוב על כל השאר, רק להתנתק ממך קצת ולהרגיש חופשיה ופחות גוויה.
עד שהכל יישתפר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
