ואתה אוחז ביד שמאל שלי, ושואל מה דעתי. ונדמה לי שכשהחיים שלך מתפרקים אתה תמיד אוהב לחזור אליי, כאילו הייתי הבנאדם השפוי היחיד שאתה יכול לדבר איתו. (בחירה די מעניינת לדעתי, אבל העובדה שאתה כזה דפוק מצדיקה אצלך כמה דברים.)
וכשהחיים שלך מתפרקים אתה מתקרב אליי, ונושם אותי אליך עד שלא נשאר לך טיפת מקום בריאות, כי אני האוויר הנקי שלך ליד כל הזוהמה הזאת.
ואז אתה בטוח שאני ורק אני. ואני היחידה שיש לך בעולם הזה. היחידה השפוייה. לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב.
ואיפה זה מעמיד אותי בין כל השגעונות שלי?.
הגיע הזמן ללכת, אהוב יקר לשעבר. הגיע הזמן ללכת.
"זה נגמר" אני אגיד לך בקול הכי בטוח והכי שקט ורך, בטונים הכי מתוקים שלא רק יתקעו את הסכין, אלא גם יסובבו אותה בתוך הלב הקטן שלך.
הגיע הזמן. זה נגמר ואחת ולתמיד אני אוכל להגיד לך את זה בטוחה בעצמי, מבלי לחזור אליך בזחילה, מתפתלת רק בשביל סליחה.
ומשהו בך יישבר, סוף כל סוף, משהו יזיז לך.
"זה נגמר" אני אחזור על זה.
ונשימתך תיעתק לך, והלב שלך אולי יחסיר פעימה.
ומשום מה, הפעם אני בטוחה בזה, הפעם אני חותכת אותך מהחיים שלי. אחת ולתמיד, איתי.
זה הזמן ללכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
