לשחרר
למה זה ככ קשה לשחרר.
לשים את הרגשות בצד, ולפעול אך ורק, מהמוח.
לנגב את הדמעות,
להפסיק להסביר,
להפסיק לחפש סיבות.
לשחרר.
לעשות את הצעד הנכון,
למה זה כלכך קשה.
האם זה מעיד על טיפשות?
או אולי,
על חוסר סבלנות?
♥ ♥ ♥
האם זה שאני מבינה שצריך לשחרר,
שאני מבינה שאין זה קשר, לפחות אהבה,
אלא לכאב המצורף עם הקיבעון אלייך,
ולכך שזה פשוט כרגע, חייב להיות,
זה אומר שאני מבינה מידי?
האם אני חלשה?
האם אני איני רגישה?
שיחררתי את סבתא.
שיחררתי אותך.
איני נכנסת למקןם הזה בלב בו סבתא נמצאת,
למקום ששיך אליה.
כי זה כואב מידי.
זה משוגע, כמה שזה כואב.
אז אני לא נכנסת.
נאטמת.
אבל זה קל יותר, אפילו שגידלת אותי.
זה קל, כי את לא פה, ואין במה לאאחז.
ואתה..
אתה פה.
ויש כלכך הרבה סיבות, והסברים.
ויותר מידי רגשות מעורבים..
ולפעמים, אני מפחדת, שאולי אני מבינה מידי
או סולחת מידי.
אולי כועסת מידי, או אוהבת יותר מידי.
ולפעמים, שממש ממש קשה לי בלעדייך.
אני מתהפכת,
וכועסת.
ופתאום כבר לא מבינה, ושום דבר אינו נראה הגיוני.
ואז אני נאטמת,
וכמו ילדה קטנה, ופגועה.
חושבת,
למה אנחנו נקשרים לאנשים אם הם בסוף הולכים?
♥ ♥ ♥
אני מפחדת מפרידות.
מפחדת, לאבד אנשים.
מפחד מפרידה בין אנשים, לקרע בין שניים
טיפה יותר מהמוות.
מוות הוא כך כך סופי.
טרגי וכואב לחלוטין,
אבל סופי.
ואני, אני לוחמת
אני לביאה,
אני אוהבת ולוחמת.
אם יש לי משהו טוב,
משפחה,נפש תאומה.
יש לי מי שמבין אותי, שאני שותקת.
שאני נושמת.
אני נלחמת.
אבל הפעם, הלחימה שלי,
זה לא להחלם.
וזה קשה.
זה קשה לי.
אני אוכלת את עצמי.
ואני הולכת אחורה.
ומשחררת אותך,
כי זה הדבר הנכון לעשות.
בשביל להישאר שפויה,
אני מזכירה לעצמי שוב ושוב,
שאתה זה לא אני.
שהראש שלי ושלך עובד אחרת.
אפילו שאנחנו מרגשים אותם דברים,
אתה זה אתה.
ואני זו אני.
אני לוחמת, שצריכה להפסיק להלחם.
ואני אוהבת אותך, ומתגעגעת מאוד.
וכועסת גם, ופגועה.
אבל אני גם מבינה.
♥ ♥ ♥
אמרת לי שהפחד הכי גדול שלך זה שתחזור
ולא אקבל אותך.
שעוד כמה שנים ניפגש,
שנגדל, אחרי שנראה,
ולא ארצה אותך.
ואני כמובן, איני יכולה להבין איך אפשר לקחת את הסיכון,
לאב מישהו שאוהבים כלכך הרבה עד ששורף מבפנים.
ואני יודעת ששורף.
אבל אני מזכירה לעצמי שאני זה אני, ואתה זה אתה.
אמרת לי שאתה מפחד, שאשיר לך את השיר" cray me a river "
שאתה שומע את השיר הזה, ומדמיין אותי,
שרה אותו.ואתה מעביר אותן מהר. כי זה עושה לך צמרמורת.
אני רוצה לראות דברים אחרים בדיוק כמוך,
אני ילדה, שאיתך כבר שנים,
אני אוהבת אותך, ואמרתי לך,
שהלב שלי הוריד עוגן ברגע שפגשתי אותך.
וזה נכון.
אבל אני צריכה להתרגש ולחייך, קצת בשביל עצמי.
ולא בשבילך.
וזה לא אומר שאני אוהבת אתך,
אני נשבעת, אתה לא יודע כמה אני אוהבת אותך.
אבל אני רוצה ללכת ולחייך לעצמי.
ולהתלבש בשבילי ולא בשבילך,
ולקנות תחתונים בשבילי, ולא בשבילך.
אני לא רוצה לשיר לך את השיר.
אני מקווה שלא אשיר.
אבל אין לדעת, כי אני משחררת.
אני צריכה לשחרר.
באמת לשחרר.
לא בכיאלו, לא רק למראית ענייך,
לשחרר, וללבוש בשביל עצמי תחתונים.
ולאהוב אותי, בשבילי, ולא בשבילך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי