מילים.
כמה מילים אצטרך לומר.
תמיד מוקפת בפחד, שמשהו ישבר.
מילים, מילים אני יודעת לומר.
מילים אני אומרת.
מתוך פחד שמשהו ישבר.
מילים שלא נגמרות,
מילים ארוכות, משפטים, דפים על דפים
מצטברים במיגרה.
את חלקם אני זורקת.
הכל נשבר פעם,
והרעש היה כלכך חזק
החלקים שנשברו,
בקושי היה אפשר להדביקם בחזרה.
וכל הזמן התבקשתי לדבר.
בכל מקום רק לדבר,
ולהסביר, ולהסביר.
להתגונן.
אף אחד לא ידע לדבר בשמי.
כולם שתקו, וריסקו וריקסו.
אני גדולה עכשיו.
דפים המשיכו להצבטר,
היו בהם סיפורים שמחים ועצובים.
את הסיפורים הישנים עזבתי.
אבל המשכתי לכתוב.
המשכתי לדבר, אולי יותר מידי.
כמו לביאה המגנה על גוריה,
כמו ציפור גדולה, יפה, שזועקת,
כמו אישה זקנה עם עניים עייפות.
כמו שעון אוטומטי .
אני מפחדת.
אני מדברת.
אני נשברת מבפנים.
אני מרגישה את הלב שלי נאכל.
מסביב כלפי פנים.
זה גורם לי לרצות להקיא, או לצעוק.
אז אני מדברת.
לפעמים צריך לדעת לשתוק.
לפעמים אני הולכת, תופסת מרחק.
ומפסיקה לדבר.
כי אין למי לדבר,
כי לא אכפת לי.
כי אני עייפה, ואני לא מסבירה למי שלא אכפת לי.
אבל אז אני מתעוררת.
בודדה.
ורוצה להמשיך לדבר, ולפחד.
העיקר זה לאהוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי