חרוז ועוד חרוז, ולאט לאט אנחנו מרכיבים שרשרת.
כל חרוז בצבע. יש כאלה חלקים כפנינים, ויש כאלה מחוספסים,
עם שקעים עמוקים.
לא את כל החרוזים אהבתי, אבל שיקרתי לו שכן.
בשביל שהוא יהיה מרוצה.
היו חרוזים, שהוא לא אהב.
ובליבי ידעתי, אבל שיקר שזה מקסים בעניו.
בשביל שאני אהיה מרוצה.
לא אשקר, לא תמיד הכל היה וורוד.
ולפעמים לא וויתרנו.
התווכחנו על השרשרת, כל אחד מחזיק בקצהה..
מושכים ומושכים, שוכחים שהיא עלולה להתפרק.
תמיד התרכנו,והמשכנו לבנות אותה.
לפעמים, שמנו אותה בצד. כיאלו נשארים במקום.
אבל תמיד היינו חוזרים להכין אותה..
אני הרי כל כך אוהבת תכשיטים...
לפעמים הוא שיכנע אותי,
אבל לרוב אני החזקה מבנינו.
וככה במשך שנה וכמה חודשים,
השחלנו והשחלנו, חרוז ועוד חרוז,
היו יפים, היו קשים, היו כאלה מעט מחוספסים,
ממש כמו בחיים האמיתיים..
לפעמים משכנו, לפעמים שחררנו, תמיד המשכנו
להשחיל חרוזים,יפים בעניים או יפים בעניו,
יפים ומכוערים.
בעיקר יפים אני חושבת.
לפחות בענינו.
תמיד נדהמתי, מהחוזק של החוט,
מהעוצמות הרבות של האהבה והשנאה.
של הכאב המצורף לו, והשמחה המתמדת.
מהתמימות, מהבגרות.
והיה קשה לי להאמין.. שזה בסה"כ שרשרת.
תמיד פחדתי שהחוט יקרע.
לפעמים גוננתי מידי.
עכשיו שיחררתי.
התחקתי.
אני אוהבת תכשיטים,
אבל מעט כואבות לי הידיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי