לאהוב היקר והבלתי מעורר שלי.
אינספור פעמים כתבתי לך, בשבילך ועלייך.
אינספור פעמים אמרתי לך שאני אוהבת,
נתתי לך את אהבתי האמתית והמוחלטת.
בחודשים האחרונים, גיליתי שלאהבה שלי אלייך אין גבלות.
הכל השתנה לטובה, ועם הזמן מסתבר שהכל רק משתבח
כמו יין טוב ששכב הרבה מאוד שנים בתוך מרתף.
וכל ליגמה.. היא מטריפת חושים...
עוד שבועיים אתה מתגייס,
כמעט בגיל 20.
אחרי כלכך הרבה מלחמות כנגד הצבא ובעד הצבא.
כלכך הרבה תהפוכות.
כלכך הרבה דמעות בכי, עצבים אכזבה ומוטיבציה
אתה מתגייס.
ונראה כיאלו בסופו של דבר, הכל מונח במקומו.
ועם הרגשות המעורבים שיש בי.
ההתרגשות והשמחה העילאית, מכך שאתה מתגייס!
הפחד מחיים של לראות אותך פעם בשבועיים,
משיחות טלפון פעם ב.. באמצע הלילה.. שתברח כדיי להתקשר אלי.
המחשבה שהיחסים שלי איתך יהיו לא בשליטנו, לא מתי שאטצרך לראותך,
שלא תאמר לי ברגע שקשה לך" מאיה אני צריך אותך "
מבעיתה אותי לחלוטין.
המרחק, השינוי הדרסטי מהחיים של שנתיים ומשהו ביחד, לצבא גורמת לי להתאטם.
ומצד שני, המפגשים המרגשים שיהיו לנו כשנראה אחד את השני.
הצבע החדש שזה יעניק לנו.
הבגרות והידע שזה יתן לך.
סוף סוף קיבלת את מה שרצית אחרי שכלכך נלחמת.
זה עושה אותי מאושרת, אני מניחה את כל הפחדשים והדאגות בצד, ומאושרת באושר שלך.
ובאיזשהו מקום למרות כל זה,
זה מעניק לי נחת. לדעת שהכל מסתדר בסופו של דבר
מאז שאני זוכרת את עצמי, התפללתי בלילה, כמעט כל לילה לפחות,
ובימי שישי, כשהדלקתי נרות
שכל החיילים יחזרו הביתה בשלום,
באמת התכוונתי לזה.
אבל היום, עכשיו, אני אומרת את זה עם דמעות בעניים, ופחד מוחלט.
אני רוצה וצריכה ודורשת שהחייל שלי יחזור הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי