זה סתם שקר. הכל שקר.
שקר אחד גדול.
אנחנו מתאהבים, ולאט לאט נכנעים.
פתאום, פחות יוצאים,
פתאום פחות נראים,
פתאום לאט לאט חלק מהחברים נעלמים,
ונשארים רק הטובים ביותר, אולי זה החלק הטוב.
פתאום הגשרים שבנים נשרפים.
פתאום לומדים לשתוק לפעמים.
פתאום מרגישים קנאה ששורפת בגוף.
פתאום כואבים.
פתאום עפים בעננים.
פתאום את תלוים לפעמים רק בשיחת טלפון,
או בסמס.
(וזה טיבעי, ואולי נכון, ואולי לא.
וזה לא מוחלט, ולכל זוגיות, יש את החוקים שלה,
את הגבולות שלה,
אבל העניין הוא, שבכל מערכת יחסים בריאה.
לפחות איך שאני רואה, פתאום אתה, את, היחיד.
מכיל שניים.מכיר בפחדיםף מתחשב ברגשות, אוהב, ונותן.)
אחרכך זה הופך לשיגרה, להרגל.
חלקכם, נותנים לזה לקרות.
נגמרים הריגושים, החיים ממשיכים.
חלקכם, הופכים למשוגעים.
מפחדים לאבד את האהבה.
מחיים אותה. מנשימים אותה.
נלחמים בניצוץ שלא יפסיק.
אחרכך אתם כבר מכורים.
אין כבר פחדים, יש רק אהבה.
יש ניצוץ שדואגים שלא יכבה.
זה רק אתה ואני.
בהתמכרות טוטלית אחד לשני.
זה מתחלף, לפעמים אני המשוגעת, לפעמים אתה.
בעיקר אני, אני מכורה לאהבה,אני לא מוותרת.
לפעמים אתה מתרחק, לפעמים אני מתרחקת.
תמיד אני חזקה, ויודעת, תמיד אתה חכם ויודע אבל טיפש.
תמיד אתה חוזר, תמיד מצטער, תמיד נחנק מגעגועים.
תמיד אני מקיאה דם, תמיד אתה שותה אותו.
תמיד אתה מחבק, עוטף את כולי.
מכניס אותי תחת כנפייך.
ובאותו הזמן שאתה מחבק,
פתאום אפשר לנשום לרווחה.
פתאום אפשר לבכות.
פתאום אפשר לצחוק.
יש מי שיחבר את השברים שנסדקים.
ובשלב הזה,
אני מבינה.
שחיי תלוים בך.
שנפטרתי מכל הפחדים למענך,
שבחרתי לאהוב אותך,
שהלב שלי, הוריד עוגן.
את זה כבר אמרתי לך.
בשלב הזה , אני מבינה,
שפרידה, אמיתית, מוחלטת-
זה כמו מוות. רק גרוע יותר.או איטי יותר.
מוות זה סופי, זה מוחלט.
אפשר לבכות ולבכות, אבל זו המציאות.
בפרידה, נלחמים, בהתמכרות נלחמים.
בשלב הזה, אני מבינה.
שזה מפחיד לאהוב. שזה מפחיד לתת לבן אדם.
את הלב שלך, על מגש של כסף.
חשוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי