מרוב שזה מפחיד, זה כבר לא כואב.
אני ממשיכה לתפקד, עם ריקנות מוחלטת בתוכי.
כוחות על. ואמא משתגעת, איך את מספיקה לעשות הכל.
לפעמים היא כועסת על כך שאני לא בבית..
בלילה אני מגיעה למיטה,אחרי מקלחת, נכנסת לסדינים הנקיים,
אני מתקפלת הצידה, בתנוחה הזאת שתמיד גורמת לי לצפות שתבוא מאחורה
ותנשק לי את העורף.
אני לבד.
אני עוצמת את העניים, ונכנסת אל תוך החלומות.
וכולם מופיעים שם, גם אתה אהוב שלי.
הכל מתמלא בצבעים בזיכרונות, הכל מהיר, כל מיני הזיות..
זה נחמד לחלום לפעמים.
אני פתאום מתפרקת.
אחרי שבועים ויומיים( עכשיו לילה, אז כמעט שלושה.)
אני מתפרקת.
הכל כואב לי . אני שונאת אותך.
אני צריכה לחבק אותך. אני צריכה לשמוע אותך אומר" אני אוהב אותך "
אני צריכה להרגיש מה זה אהבה.
כי בלעדייך יש חלל ענקי ריק, וזה מחרפן ומשגע.
כי לפני רגע היית פה, ופתאום אתה כלכך רחוק ממני, הלב שלי כלכך רחוק ממך..
איך זה שאני לא אוהבת אותך פתאום?
לחבק ולשנוא, להרביץ. לנשום לרווחה.
לשכב איתך במיטה בבית של אברי בצפון, כמו באותו היום הזה
בהופעה של גידי גוב, שהיית צריך לטוס וכלכך כעסתי,
לעשות אמבטיה כמו ביום הזה שכלכך כעסת,
שתעשה לי מסאז' ותדליק נרות בחדר, כמו היום הזה לפני יום האהבה..
להיות אצלך עד 6 בבוקר, ואז אתה משחק אותה מנמם ואני משגעת אותך שתחזיר אותי הביתה.
ללכת לאכול פיצה באמצע הלילה.
לקנא, לכעוס, לשנוא אותך, לאהוב אותך. להרגיש אותך.
שתסתכל עליי, שתחזיק אותי חזק.
שתצחק, שתציק לי. לנסות פאקינג להעיר אותך במשך שעה שלמה.
ארוחת ערב, כמו ששמנו את הטפת על הארון, ואני ישבתי עם אמא שלך וירדן,
והצטרפת אחרכך, אני עוד זוכרת את הטעם של הסלט.
אני צריכה להרגיש אותך מאמא.
אתה כלכך רחוק ממני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאיילי