אתמול עברתי הרבה דברים,מבחינה ריגשית.יוצא מצב כזה שרק בגיל 23 אני מתחיל להבין איזה מין בן אדם אני.
ואתם יודעים מה? המצב לא מזהיר.
במיקרה הייתי אתמול אצל ההורים בבית(אני גרה בניפרד מהם,עם החבר שלי),וחשבתי הרבה על האופן שאני נוהגת להתעופף (מצב טיסה אני קוראת לזה).
זה בעצם סוג של מצב כזה ,אני פה ואבל אני לא פה.ברגע אחד אני הופכת להיות מסננת אחת גדולה,הרבה דברים אני מעבירה דרכי כ 80% וה 20% הנותרים נישארים על הדפנות המסננת(במוח). כאשר הדיקציה או תווי פנים של הבן אדם שידרו לי שמדובר בשאלה אז אני צריכה להשתמש ב 20% מהאינפורמציה שנשארה לי ולצאת מהסיטואציה הלא נעימה בכלל ולענות על אותה שאלה שאותו בן אדם שאל.
לבסוף החלטתי לחלוק את הבעיה שלי עם אמא וסבתא,אולי הם יגלו לי דבר מה.הם אמרו לי דבר כזה,הייתה לך תמיד בעיית התעופפות מגיל צעיר(=.=')
ואז סבתא התחילה להסיק מסכנות על למה אני שואלת את השאלה הזאת,והאם אני חשה שאני משתגעת ודברים כאלה.לא סבתא לא,אני פשוט מרגישה חסרת אונים כשזה קורה, כי מצד אחד לא נעים לי להגיד לבן אדם שזה קורה לי איתו שאני לא הקשבתי לו .מצד שני ,לא הקשבתי ואני מחרטטת תשובות ותגובות(הבאותת פנים,סימני פליאה וכ'ו)-כן אני יוצאת שקרנית,גם עם אני לא רוצה להיות כזאת,כמו שחבר שלי אמר זה כמו קעקוע שאני הולכת איתו מגיל צעיר מאוד,אם עשית כבר אי אפשר להוריד.
יוצא שאני משקרת לכל כך הרבה לאנשים,אני לא רוצה את זה אבל בגלל שלא נעים לי לעצור אותם ולהגיד הי חבר'ה פיספסתי מה אמרתם זה יוצא ככה. זה לבאס בן אדם ,זה כמו לקום באמצע מופע סטנדאפ להפנות גב וללכת כי לא מצחיק לך(מטפורה מפגרת מעט).בן אדם עומד מולך מספר בשיא התלעבות ואתה באה ומוריד אותו במילים שמע לא הקשבתי לך.זה מבאס,כמובן זה לא מצדיק את זה שאני משקרת,אבל באמת לרוב אין לי לב להגיד שלא הקשבתי...כמובן רבים יגידו עכשיו ולשקר לב יש לך כן...
עזבו את זה שגיליתי שאני שקרנית ,הגעתי הבייתה והרסתי לחבר שלי מצב רוח.אני כל כך מצתערת על זה שנולדתי בן אדם חרא כזה.
כן המשפט הזה כל כך דכאוני ובכייני ,אבל לא מגיע לאנשים אחרים לסבול ממני, באמת.לא מספיק שאני לא יודעת מה אני רוצה בחיים האלא ומהחיים האלה,אני גורמת לכל כך הרבה אנשים לסבול ממני.לא בא לי את זה.
כמו שאמרתי,אתמול הייה פשוט זוועה.הרגשתי על סף קריסה,רעדתי כל כך חזק,לא הייה בי אוויר,נכנסתי לסוג של חרדה.רציתי כל כך חיבוק אוהב ומרגיע באותה דקה.המוח התפוצץ לי,הרגשתי שעם אני לא הרגע מייד ,המוח שלי יעשה דנטורציה(כמו פופקורן)....ואי אני היום מפציצה במטפורות ודימויים=.='
בכל מקרה,לקח לי מעט זמן לקחת את עצמי ולחפש פיתרון מהסיטואציה,בזמן הזה גם חבר שלי פשוט נכנס לטרנס של עצבים כעס,פניקה ותוהו וובוהו.
מצד אחד אני חסרת ישע ומצד שני הוא חסר ישע.מכל הדבר המוזר שקרה לי אתמול יצאתי עם תובנות קטנות.
מאז שהייתי ילדה קטנה הייתי מעופפת,דבר שגרם לי לשקר הרבה ולא רק כי לא נעים לי להעליב אותם אלא גם סתם ככה לשקר כי התרגלתי כנאה להרגשה...השקר הראשון שאני זוכרת הייה בגן גנון או חובה.בהתחלה זה הייה עם צבעי פנדה זוהרים שהיו נחשבים לצבעים שכל אחד הייה רוצה,הייתי גונבת אותם מהגן-התפתחות הקליפטומניה הקלה שיש לי,ואז החבורה של הבנות ''המקובלות'' בגן היו עושות לי תישאול על איפה הצבעים, דבר שהוביל אותי לשקר להם ,הן היו פותחות את התיק שלי ומחפשות את הצבעים,במקום מוצאות את התחתונים שאמא שלי הייתה מביאה לי לגן במידה ולא אספיק לשירותיםףהן היו צוחקות עליי.
כך זה המשיך לעט לעט הייתי משקרת ביסודי להורים כשהייתי הולכת לחברה הכי טובה שלי לראות קלטות פורנו של ההורים שלה.
תיכון פוף... מלא בשקרים במיוחד למטרת לצאת ולטייל עד השעה המאוחרת בחוץ.כן אני כרגע מגעילה את עצמי.ועכשיו גם קורה שאני משקרת וזה קורה כשלא נעים לי לפגוע במשהו.דבר הנשמע אבסורדי ומטומטם אני יודע...לשקר כי לא נעים לפגוע -בוקס כפול.
לאחר התובנה הנ''ל הגיע עוד אחת,התכונה של העפיפון הזאת משחקת לרעתי,אני מעופפת מידי,דבר הגורם לחוסר עניין שלי בכל דבר בחיים כמעט.
יוצא ככה שבגיל 23 אני לא הסגתי כלום לבד, חייתי קודם עם ההורים שעשו הכל בשבילי ,אפשר להגיד.אחרי זה הייתה לי מערכת יחסים ארוכה של שש שנים שגרמה לי גם כן לאבד את עצמי עוד יותר והכניסה אותי ליאוש ושאלות בנוגע לאני הפנימי שלי-אני לא מכירה את עצמי מספיק טוב.
כל הדברים האלו עשו אותי אפתית לחיים,מה שיש -יש,נזרום,הכל הסתדר ,למה שאני אדעג למשהו בכלל,חוסר האמביציה פשוט גדל מיום ליום,הפכתי לפדלאה במוח והוא נזוק מחוסר עניין,זה הוביל אותי למה שאני עכשיו.
אני אדם שלא מתעניין בכתבות,בחדשות,ספרים,לא מתעניינת בקרובים שלי באמת מלב שלם ,אלא רק ממחויבות כי הם קרובי משפחה,אין לי תחום עניין אחד שאני אקח את עצמי לידיים וישקיע רק בו...טוב אולי יש וזה ספורט אבל שוב חוסר העניין בהכל גורם לי לערער את העניין של הספורט גם.חוסר החלטיות,בילבול יאוש חוסר עניין הרי נובע מזה שאני לא עצמאית.זה הופך אותי לאגואיסטית ולקפויית טובה.
כשאדם חי לבד,הוא דואג לעצמו,דואג לזה שיספיק לו כסף,עושה סדר עדיפויות,הוא בונה את אישיותו ומתבגר ומצליח להשיג את המטרות שלו בהרבה אמביציה,מוטיבציה ורעל בעיניים כי עם הוא לא ישיג ,הוא לוקח סיכוי ליפול לתחתית שגם כך קשה לצאת ממנה וגם ככה החיים של אותו בן אדם לא פשוטים.לי לא הייה את זה אף פעם.אני בן אדם מפונק שלא שאף לזה אף פעם -ככה יצא.
הדאגה של הקרובים אלי לא גרמה לשום דבר חיובי,או שבעצם גרמה אבל זה לא עוזר לי כל כך בחיים אפילו עושה גרוע יותר.כתוצאה מדאגה מרובה עלי הפכתי לבן אדם שלא מפחד מהרבה דברים הקשורים בלקחת סיכון,אני לא חושבת קדימה ועושה הכל בפזיזות בלי כל מחשבות אחוריות.
כן אני מאוד אקסטרימאלית לטובה אבל אני לא מבטה את זה לצורה הזאת,אני לוקחת סיכונים אמיתיים של חיים או מוות.
אני הרבה פעמים מסכנת אנשים שמסביבי ובעיקר את עצמי.אני מדברת לפעמים דברים שלא חושבת על מה הם יכולים לעשות לבן אדם ופוגעת בו,כתוצאה מזה נפגעת לבד כי אין לי באמת כוונה להגיד את הגבר על מנת לפגוע במשהו,לא חושבת על תוצאות הנאמר.אני רואה בעצמי בן אדם בור אין זה נכון להתנהג ככה.אני לא חושבת קדימה מספיק ,לא מתכננת קדימה דברים ולעומק. דבר שצריך לעשות בו שינוי.אני בן אדם לא ראליסטי אבל רוצה להיות כזאת,אני חייבת לקחת אחריות על החיים שלי.
כן נשמע גרנדיאוזי אבל זאת הדרך.אתמול הייה היום בין הקשים שהיו לי.בן אדם שאוהב אותי ככה הוא אומר ואני מאוד רוצה להאמין,כבר לא בטוח במערכת יחסים שלנו.
ואני מבינה למה.כי מי ירצה להתמודד עם קשיים של עצמו ועוד לגדל ילדה גדולה ולנסות לפוצץ את הבועה שהיא חייה בה.
אני מבינה אותו,והספקתי להכיר אותו ממש טוב.אני מבינה אל מה אני הולכת,במידה והוא ירצה להמשיך להיות איתי.
יש לו אופי שאני מסוגלת להתמודד איתו,ככה נדמה לי בכל מקרה,אבל השאלה עם הוא יצליח להתמודד עם האופי שלי,האם תיהיה לו מספיק סבלנות לחכות שאני אצליח לשנות את התכונות המזוויות שיש לי,והאם יצליח להביא בי אמון.
יש לי הרגשה שלא.אולי אני סתם שלילית כרגע אבל משהו אומר לי שנאמס לו.והמילים ''אני אוהב אותך'' זה רק כדי לעשות לי טוב ולא באמת מהלב.
אולי זה נשמע מעליב אבל יש לי תחושה כזאת.מקווה שאני טועה,והכל אמיתי.
תמיד בניתי לעצמי דמות בראש של איזה אישה אני רוצה להיות,ותמיד הייתה לי בעיניים תמונה של לוחמת, הלבושה במדי קרב של שבטים ,סוג של אינדיאנית כזאת(חייה בסרט).מקווה להשיג את המטרות החדשות שלי.שואפת לבנות אני פנימי חזק ואיתן.
עם ההסתכלות הזאת על העבר ,ועל המצב הנוכחי אני מבינה שיש הרבה עבודה שאני צריכה לעשות עם עצמי.
כן כרגע אני בנקודת משבר נפשית,אבל אני יודעת שזה לטוב,עם כל החרה שיש בי .וגם עם אני נרקבת מבפנים יש רצון יש שאיפה לשנות,לשפר,לטהר.
יש לי הרבה מה לכתוב אבל את הדברים העיקריים והחשובים הוצאתי כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Happy Person ?!