My Strange Life

מיום ליום התיסכול גדל,מרגיש שזה החיים שלא בא לי.

זה לא שלי והשמחת חיים נעלמת...פועלת על אוטומת.

יכול להיות שזאת תקופת המבחנים שמכניסה אותי לפאניקה, רגשות מעורבים,

שהכל תלוי באוויר ואין במה להאחז,אין גוף שיתמוך.

יכול להיות שאני סתם מגזימה ורואה הכל באופן כתסטרופלי מוגזם.

המילים המשמשות למנטרה''יהיה בסדר'' עוד איך שהו פועלות על התודעה ומרגיעות ,משאירות קמצוץ של אופטימיות.

החשש שהלימודים שזאת טעות,היחסים טעות ושהקרובים כבר בעצם הרחוקים..המחשבות שמעסיקות אותי,משעירות כתמים 

מלוכלכים של עצב,יעוש,תסכול ורצון לוותר.

מועקה נוראית ומגעילה מהדהדת לה בלב,אני לפעמים מפחדת שאשאב לזה,לכל הפסולת הזאת של המחשבות השליליות ולא אצליח לצאת,

קשה לפעמים להחזיק מעמד כשאתה הבן אדם היחידי במערכת היחסים המפגין ניצוצות של אופטימיות ומנסה להוציא את הביחד

מהעיסה המגעילה של החיים ללא מטרה וחיוניות .

בקיצור סתם מתבכיינת.