מאחורי המסיכה.

רמי איש אהוב ומוערך שלנו.

לפני קצת פחות משנה, בערב יום הולדתי, יום לפני זאת אומרת, הודיעו לי על פטירתך.

בבלוג כתבתי עוד לפני פטירתך, ברשימת המשימות לכתוב לך מכתב, מכתב אחרון שיהיה לך ממני.

כל הזמן ידעתי שזה חשוב לי לכתוב לך מכתב, בזמן שחלית, שאולי יחזק אותך, מכתב שיראה ממני אמונה בך, שאני מאמינה שתצליח לגבור על המחלה.

על הסרטן הנוראי הזה שתקף אותך בגיל.. כן, יחסית צעיר.

מי האמין שתלך למשפחתי ככה בגיל 60. סבא שלי היה כלכך קשור אליך.

למרות היותך אחיו הקטן, הוא תמיד למד ממך המון. הוא תמיד העריץ אותך, את כישרונך, את הכריזמה, את הידע הרחב, דבר שלשניכם היה משותף. את היוזמה שלך, את הכרותיך עם מליון אנשים שמעריכים אותך.

למרות שמעולם לא היינו קרובים, תמיד הרגשתי שנכנסת לי ללב, או לראש, לא יודעת, איכשהו. נראה לי, שלמרות שלא התראינו הרבה, תמיד הרגשתי קרובה אליך בגלל ההערכה של סבא אליך, ובגלל זה שרק מלהביט בך יכלתי ללמוד ממך כלכך הרבה.

אף פעם לא היה לי באמת קשר אישי איתך. אבל אהבתי לראותך, לשמוע את סיפוריך המרתקים, את תבונותייך,

תמיד ראיתי בך סוג של מנהיג חמוד וחייכן, ואם זאת גם מעט קשוח ורציני, שאני מאוד רוצה ללמוד ממנו.

עם הצחוק של סבא ואותה שנינות והומור קצת דבילים. אולי בגלל זה הרגשתי קרובה אליך, כי תמיד מאוד הזכרת לי את סבא.

אז החלטתי שאכתוב לך מכתב, למרות שבטח לא ראית בי כאחת כזאת שאתה מצפה ממנה למכתב, או למילים מחממות, אבל תמיד הרגשתי אחריות ורצון להשפיע גם על האנשים שלא הכי קרובים אליי במיוחד.

ואתה יודע מה, דחיתי את הכתיבה של המכתב, אולי הרגתשי שהיו לי דברים חשובים יותר לעשות, כמו לצאת לבלות בחופש הגדול או בשביתה או משהו כזה. ואז הודיעו לי שנפטרת, יום לפני שהמשפחה הייתה אמורה לחגוג לי יומולדת, וזה נורא כאב לי. גם עליך וגם עליי, שזה ביום הולדת שלי, שהייתה אמורה להיות כלכך מושלמת, ושכל שנה, כשיזכרו בלידה המשמחת שלי, יזכרו גם במוות העצוב שלך.

ואתה יודע מה? עכשיו, למי אכפת מזה שהאזכרה שלך היא כמה ימים לפני יום ההולדת שלי,

אכפת לי רק מזה שאתה לא תוכל להתקשר ולאחל לי מזל טוב,

שאתה לא תזכה לשמוע את סבא מתכונן לקראת יום הולדתי ה-16 בהתרגשות.

אתה לא זכית להינות מהפנסיה, מהזקנה.

היית בריא רמי,  והסרטן הזה הרג אותך.

ואז פתאום חשבתי, בשנה הזאת, כמה שהשתנתי. כמה שאז כנראה הייתי אגואיסטית.

לא כתבתי לך מכתב.

מכתב שייתן לך תקווה, שאולי תוכל לצאת מזה, כי אתה איש חזק וניצחת כבר בכמה מלחמות, אז את המלחמה מול הסרטן תצליח לנצח.

ולא כתבתי לך שהנכדות הקטנות והחמודות שלך צריכות אותך, הגדולה שבניהן בדיוק חגגה בת מצווה, בלעדייך.

ולא כתבתי לך, על הקשר שמעולם לא היה לי איתך, וכמה שאני מצטערת על כך, שלא למדתי והשכלתי מאדם כה חכם כמוך, כמה יכולתי ללמוד, כמה יכולת לספר לי בעצמך, בכריזמה, עם הניצץ שלך בעיניים, והחיוך.

עכשיו נשארו לי ממך כמה זכרונות זעירים, בהחלט לא מספיק.

רמי, אני יודעת שסבא תמיד חושב עליך, בוכה ומתגעגע.

אני יודעת שאישתך בקושי הצליחה לשקם את חייה בלעדייך.

אני יודעת שהילדים שלך שבורים גם אם הם ממשיכים כרגיל,

ואני יודעת שהנכדים תמיד ירגישו בחסרונך.

ואני... מקווה שיותר טוב לך שם בשמיים, שהבראת, שאתה כבר לא סובל מהשיעולים הנוראיים, ומהכאבים, ומהייאוש והחולשה,

שאתה שם אותו רמי שכולם כלכך אהבו,

ושומר על המשפחה שלי מלמעלה.. מלאך המשפחה.

 וזהו המכתב שלי אליך, באיחור רב,   המכתב האחרון.

לפעמים הייתי רוצה לדעת לשים יותר זין.

הייתי רוצה להיות פחות פרפקציוניסטית.

הייתי רוצה שלפעמים פשוט לא יהיה לי אכפת.

והייתי רוצה להבריח את המחשבות שרודפות אותי, על כל מיני דברים שהייתי רוצה לשכוח, שלא יהיה לי אכפת מהם..

והייתי רוצה לדעת לקחת דברים יותר בקלות.

אבל אני לא מצליחה,

כי ככה אני,

ככה נדפקתי.    ואתם יודעים מה? נראלי שגם בזכות כל התכונות האלו, אנשים בסופו של דבר אוהבים אותי, אבל אני שונאת את מה שהתכונות האלו עושות לי.

דיברתי עם החבר שלי, שיחה מאוד רצינית.

אמרתי לו שכל פעם שאנחנו ביחד, כאילו.. מבחינה מינית, קשה לי איתו. לפעמים.

אמרתי לו שתמיד ידעתי שזה בגלל החברה הקודמת שלו, אף פעם לא הצלחתי להבין למה.

ועכשיו אני מבינה.

והסברתי לו, שאני ניסיתי, אבל עכשיו כבר לא, עכשיו אני לא רוצה יותר לנסות לקבל את הקשר הדפוק שהיה לו עם הקודמת.

אני לא מוכנה לקבל, את זה שהוא היה עם מישהי, 4 חודשים, מישהי שאהבה אותו, והם לא דיברו מילה, לא היה בניהם קשר, הכל היה מיני. רק מין, מין מין. ושאני לא מוכנה לקבל את זה.

כי הוא אותו אחד, אותו אחד שעכשיו איתי. אותו אחד שאוהב אותי, אבל לא 'כפת לי שהוא אוהב אותי, כי אם פעם הוא היה מסוגל לזה, אז גם עכשיו הוא היה מסוגל לקשר כזה.

ואם הוא נשאר איתה 4 חודשים, למרות שהוא ידע שהקשר שלהם דפוק ושהיא לא מעניינת אותו, אז הוא נשאר איתה 4 חודשים כי הוא נהנה מהמין איתה.

וזה כל כך הרגיז אותי.

אמרתי לו שלא הייתי לרגע חושבת עליו אותו דבר ואל הייתי מתעסקת באקסיות שלו, אם הם היו קשר רציני, מתוך אהבה. לא הייתי מתעסקת בהם אם הן היו סתם סטוץ. אבל היא הייתה קשר רציני, שהוא סטוץ. הם הגדירו את עצמם בתור חברים, הוא היה מוכן להגדיר את עצמו תפוס, בשביל להיות איתה. וזה מה שכלכך היה לי קשה.

אז הוא הסביר לי. שהוא כלכך מתחרט על אותה תקופה, שהוא יודע שהוא עשה טעויות, שהוא היה צריך להפרד ממנה הרבה לפני, שרק עכשיו בדיעבד הוא יודע את זה, אבל שהדבר היחיד שהשאיר אותו איתה זה כי הוא פשוט לא רצה לחשוב עליי.

התחילו לנצנץ לו העיניים, והוא היה על סף בכי כשסיפר לי את זה. הוא סיפר כמה היה לו קשה, כמה שהלב שלו היה שבור, וכמה שהוא יודע שזה היה אנוכי מצידו, אבל הוא נשאר איתה רק כדי לשכוח ממני, איכשהו, כדי לנסות להעביר אותי מהראש שלו, מהלב שלו... שאם כבר היה משהו שהצליח לגרום לזה, אז הוא ישר ניסה שזה יקרה.

ואז אמרתי לו שאני מבינה. שזה הסבר בשבילי.

שלב שבור יכול לגרום לך לעשות כל דבר, מי כמוני יודעת, ושהעיקר שהוא יודע שעשה טעות, ושהוא למד.

שכחתי לשאול אותו איך הוא ציפה שהיא תשכיח אותי ממנו, רק באמצעות מין?

אז מה זה אומר עליי?, אבל בעיקר עליו.. שמין יכול להשכיח את זה ממנו...?

אני לא יודעת,

אני יודעת שהוא אוהב אותי, לפעמים אני פוחדת מהאהבה הזאת, לפעמים אני פוחדת שאני לא אוהבת אותו באותה מידה. אבל אני חושבת שאני פוחדת לתת לעצמי לאהוב אותו ככה, ועכשיו אני רק מתחילה להתאהב בו כ"כ...

אני אמשיך לדבר איתו על זה, עד שאני אבין, עד שאני אוכל להתמודד עם הקשר שהיה לו. העיקר שהוא תמיד מוכן להשתנות בשבילי, ולהקשיב למה שמפריע לי.

ד"א,            עוד 10 ימים אני במטוס אי שם בשמים...            D:

הרבה הרבה זמן שלא הרגשתי טעונת רגשות כלכך.

הרבה זמן שלא הרגשתי שאני פשוט חייבת להוציא ולפרוק על מישהו, או בבלוג את מה שאני מרגישה, כמו עכשיו.

אני לא יכולה לסבול אותך כלבה אחת.

לא מסוגלת לסבול אותך.

לגור איתך באותו בית,

לשמוע את התלונות שלך על כל דבר,

לראות אותך לחוצה ועצבנית 24/7, ועוד מוציאה כל דבר קטן עלינו, עליי, על אחותי ועל אח שלי,

המסכנים, שרק אני מעיזה לפתוח את הפה ולהגיד לך משהו על זה, שרק אני מעיזה להתווכח על העובדות והחוקים הנוראיים שאת קובעת לנו.

אני שונאת אותך.

שונאת אותך, ושונאת את זה שאני נושאת את החינוך שלך, את התכונות שאת הבאת עליי, את אותם הגנים כמו שלך, את הדימיון שלי אלייך.

כי כולם הרי אומרים שאנחנו כלכך דומות, ואנלא יכולה לסבול את זה.

לפעמים נדמה, שבכל ניסיון שלך להפוך את החיים שלי לטובים יותר, או לשמור או להגן עליי, את רק מבריחה אותי עוד יותר מהבית.

אם לא הייתי יודעת שאני תלוייה בהסעות שלך לחברים וחברות ביישובים אחרים,

אם לא הייתי תלוייה בכסף שאתם מביאים לי, אם לא הייתי תלויה ברשות שלכם, ואם לא היה לי רגש חמלה קטנטן אליך,

באמת שהייתי שמה את הזין הכי גדול על כל מה שאת אומרת לי.

והייתי משאירה את החדר שלי מבולגן, כמו שאני משאירה תמיד כי כוסעמק מתי תביני את זה שמרוב לחץ ועומס אין לי זמן לסדר אותו- וזה החדר שלי אז מותר!,

והייתי הולכת למסיבות וחוזרת מאוחר כי אין שומדבר פסול בזה!

והייתי אוכלת בשעות לא מסודרות כמו שאני רוצה, כי אלה החים שלי ואני מחליטה,

והייתי מזמינה הביתה חברות שלי וצוחקת איתן כמה שבא, ואני הייתי זאת שמתחשבת בעצמי,

ולא סובלת את הצעקות המזויינות שלך!

איך את לא מבינה שאת מרחיקה אותי ממך,

שבכל יום אני רוצה רק יותר לעוף מהבית,

את יודעת מה? ממש לא מהבית.

כי את אבא אני אוהבת, ובגדול מאוד מסתדרת איתו,

ואני חולה על האחים שלי, ואם אני לא אראה אותם שבוע אני אמות,

אבל את הכל אני מוכנה לעזוב רק כדי לעוף ממך.

מהפרצוף הנוזף התמידי שלך,

מהחוקים המאודלאהגיוניים שלך,

מהרגשות אשמה הנוראיים שאת תמיד גורמת לי להרגיש,

מהאופי המזויין שלך, האשכנזי החמוץ, המרוחק והקר, הלא יודע לאהוב, זה שתמיד בטוח שאת זאת שתמיד צודקת, מהזוית ראייה שלך שאסור לך לתת אמון באנשים, בחשדנות המיותרת שלך, בקמצנות, בסגירות,

פשוט ממך.

ואת תמיד אומרת לי כשאני מדברת בכזו התרגשות על הצבא- "מעין, אל תרצי כלכך להגיד לצבא.. אל תסתכלי רחוק, יש לך עוד נעורים שלמים לחיות, עוד שנתיים שלמות.. נצלי אותם",

ולא מבינה, שאני רוצה כל כך לעוף מפה, ולא אכפת לי אם זה אומר לעוף לאיזו מפקדת נוראית בצבא,

כל עוד זה אומר לעוף ממך, המפקדת הנוראית מכולם של החיים שלי,

אני אעוף מפה כמה שיותר מהר.

ובשיחה שלנו, האחרונה, שאמרתי לך את זה, שאת רק גורמת לי כל פעם מחדש לרצות לעוף מהבית, ואמרת לי שאם אני רוצה לעוף כי אני לא אוהבת את החוקים שלך, אז בסדר שאני אעוף,

לא הבנת כמה הפסדת אותי,

כל כך הפסדת אותי...

כל מיני, לא יותר מידיי, אתם יודעים, אבל קורה.

לחוצה, חסרת זמן פנוי, דיי שמחה בגדול, בסטטוס הכללי מאוד רגועה, משתדלת לעבוד הרבה (בהמשך הסבר למה..), הרבה מבחנים, הרבה כישלונות כרגע,  עדיין עם חבר, מאוד אוהבת אותו והוא מאוד אותי,

כדי להזכיר לכם, לפני שנתיים היינו חברים 8 חודשים, ועכשיו אנחנו חברים חודשיים, ההורים שלו לא מסכימים שנישן ביחד, מה שגורם לזה שניפגש הרבה פחות, ונתגעגע אחד לשני הרבה יותר,

כמה ריבים עם חברות,

בגלל כל העומס גם קצת התרופפו קשרים,

בינתיים מחפשת מחזה לבגרות שיש לי השנה בתאטרון (ואשמח לקבל רעיונות!),

מצאתי פרטנרית מעולה לעבוד איתה על הבגרות ואנחנו עושות ביחד דיאלוג שעדיין כמובן לא נבחר,

הרבה דברים שיש להגיד, לכל מיני אנשים, נשמרים בבטן כי אין זמן לדבר עליהם,

מתכוננת לעוד חודש שאז אני טסה לחו"ל עם הלהקה שלי, ובגלל זה אני משתדלת לעבוד כמה שיותר, כדי להרוויח כסף שאני אוכל לשלם על חלק מהטיסה וההורים שלי לא יצטרכו לשלם הכל,

הרבה אנשים מצפים ממני להרבה דברים שלא בטוח שאני יכולה לקיים כרגע,

ובעיקר לרגע לא מרגישה בודדה.

בקיצור... החופש הזה שבא עכשיו,

מתאים לי בול.   

שיהיה לכם חופש נהדר, תירגעו, תצברו כוחות,

               ותעשו חיים!!  

נ.ב.- לפני כמה ימים התחלתי לכתוב פה פוסט שמסכם את כל השנה שהייתה לי, ובעיקר את השנת הדרכה שבקושי כתבתי עליה בבלוג, והיא הייתה ממש משמעותית בשבילי, ואז הפוסט נמחק. התבאסתי ולא היה לי חשק שוב לכתוב אותו דבר. אז אולי בקרוב אני אנסה לכתוב שוב משהו דומה..

השפתיים שלו,   נושפות לי על העורף,

מרפרפות לי על הפנים, על הכתפיים, על החזה,

מדגדגות, עושות צמרמורת.

הם יורדות עוד קצת למטה, ולבטן... וזה כל כך נעים, איך שהוא נוגע..

ומנשק לי את הבטן, וגורם לי להשתגע,

ומלטף..

אצבעותיו עוברות לי על השיער, מלטפות את הפנים וממשיכות לאורך כל הגוף,

בכוונה מדגדגות אותי במותניים,

נעצרות שם, מחזיקות בי חזק, ומצמידות אותי אליו.

"לא יכול להפסיק לגעת בך.. לא יכול להפסיק לנשק אותך..."

הוא אומר לי.

מנשק אותי, כמעט בכל מקום בגוף.

כמה קשה האיפוק הזה, שאנחנו יודעים שכדאי שעוד לא נתקדם מהר מידיי,

וכמה הוא מעצים את המשיכה..

היד שלו עוברת לי על כל הבטן, נעצרת בבטן התחתונה, מלטפת אותי שמה... ועולה.

היד שלי עוברת לו על כל הבטן, יורדת עוד קצת לבטן התחתונה, מלטפת אותו, נוגעת במכנסיים,

אבל רק טיפה..

מתחבקים חזק,

ומתפללים שלא נצטרך לעזוב אחד את השני ולהפרד, לא עכשיו, אף פעם....

(סתם תיאור של איך שהוא רגש אותי היום כשהייתי אצלו.

זה לא שזה מרכז הקשר שלנו, יש עוד כלכך הרבה מעבר..

אבל.. התחשק לי לתאר את זה, את ההרגשה הנעימה שחוויתי היום,

שלא חוויתי עם אף אחד אחר שהיתי איתו.)