היום יש מסיבה, שלחתי הזמנה,
אז למה איש לא בא לתת לי מתנה?
היום יום הולדת, שוב אני לבד.
השמש כבר יורדת ולא הגיע אף אחד.

לא רוצה בלונים או עוגה עם נרות.
לא אלכוהול וגם לא כיבוד וסל פירות.
לא רוצה זיקוקים בשלל צבעים וצורות.
אני צריך רק חיבוקים
ושיתירו ידיי הקשורות.

היי! יש לי יום הולדת היום.
תצילו מהסיוט, תנו לחלום במקום.
פה אני חי מזיכרון לזיכרון,
אלוהים,
אל תתן שיהיה זה האחרון...

אימא, אבא, אני שולח לכם מכתב.
הוא עדיין לא נכתב אך מהלב נשלח עכשיו.
הגיע אליי הכוח, שהתפללתם שאקבל,
את התקווה איתו אני בכל יום מתבל,
גם את האהבה העצומה ספוגת הדמעות.
אבא, אימא, אני סופר את הימים,
סופר את השעות.

מתגעגע לחיוך של שניכם, למשפחה והשגרה.
מקווה שאינכם לבדכם,
מתגעגע לחיבוק שלך, אימא יקרה.

תגידו לראש הממשלה שבקשתי היא די קטנה.
שלא יגשימו הכל, רק אחת, רק משאלה:

תחזירו את מה שלקחו ממני,
תנו לי את החופש, מתנה.



את השיר הזה כתבתי עם דמעות.
רק המקלדת תעיד על כל אחת ואחת מהן.

גלעד היום [כ"ג באב ] בן 23,
4 שנים בשבי של החמאס הארור.
4 שנים שלא ראה אור יום.
4 שנים שלא קיבל את מה שאנחנו רואים כמובן מאליו וכבשגרה:
-חיבוק וחום של ההורים והמשפחה
-בילוי עם החברים
-מערכות יחסים
-טיולים
-חופש.

---

---

אסיים את הפוסט הזה בתקווה ובאמונה שלמה, שגלעד ישוב עוד היום לחיק משפחתו הדואגת והמתגעגעת.
אמן ואמן

רועי