עין כחולה

זה כמו אז, כשהייתי בחו"ל ובאתי עם אנרגיות טובות וניסיתי כמה שיותר להזרים ולעשות אווירה חיובית, וככל שעברו הימים קרה הפוך, העצבות והדכאון השפיעו עלי.

ואני רק רוצה לברוח מזה.

במשך הרבה שנים חייתי במחשבה שאם לא טוב לך, קום ותעשה משהו. אל תברח. תתמודד.

וזה נכון.

צריך רק לזכור שגם ללכת, במקום שעושה לך רע, זו התמודדות. אם אנחנו מוקפים באנשים שליליים שלא מועילים לנו, צריך לדעת לקום וללכת.

וכרגע?

אני רק רוצה הפסקה מזה.

לקום, ללכת ואז לחזור מחודשת יותר.

לא בבית, בחוץ. באוויר נקי, בנוף ירוק, מוקפת באנשים חזקים. מספיק לי גם בן אדם אחד.

אני רוצה ניחוח טוב באוויר, של פרחים וטבע. רוצה ניחוח של אחרי אמבטיה טובה, של בושם נעים. 

אני רוצה להתלבש חמים ונעים ולעמוד בחוץ איפה שקריר, שהאף שלי יהיה ורדרד אבל הידיים חמימות, שאני ארצה להשאר שם עוד ועוד.

שאני לא אהיה צמאה מידי או רעבה, שאחווה את הכאן ועכשיו הזה. אני רוצה שיחות עמוקות, שיחות קלילות, רוצה להרגיש מוגנת.

רוצה את החיבוק החם הזה שאומר "את לא לבד". 

אני צריכה שמישהו יצליח לקרוא גם אותי, להסתכל עלי ולהבין מה הולך.

לפעמים אני לא מבינה איך אנשים כל כך מפספסים. אני מביאה את עצמי על מגש של כסף, אומרת בצורה כל כך מפורשת ועדיין הם מפספסים.

ואולי זה פשוט לא בראש סדר העדיפויות שלהם.

אני חושבת שמישהו שם למעלה דואג לי שאני לא אתפרק בטעות לפני סוף תקופת המבחנים, אבל יש לי קול פנימי שמונע ממני ללמוד ורוצה דווקא כן להתפרק. אני לא מרגישה את הצורך לבכות ולשתף, אני לא מרגישה את הדחף לחיבוק עצמו וכנראה זו איזו שכבת הגנה כזאת.

אני אפילו לא רוצה להתחבא מתחת לשמיכה.. 

זה כאילו לקחו ממני את המקום הבטוח שלי.

(לנמרות שבאופן דיי עצוב אם אפשר לאמר, המקום הכי בטוח בבית היה תמיד בחדר השרותים).

עד לפעם הבאה

ביי ביי