אז לולה כאמור החלה ללכת לגן עירייה.. זה לא הולך כל כך חלק.. ולא נערכתי לזה.. ביום הראשון והשני היא היתה בסדר גמור ואמרה ביי יפה.. ביום השלישי בכתה, ביום הרביעי היתה בסדר והיום עלינו לרמה חדשה של צרחות קורעות לב "אמא אמא".

אני מאמינה שבגלל שסביבה המון בוכים (כבר מהיום הראשון) אני חושבת שיש לכך השפעה ואולי זה מדבק.. אבל אף פעם לא ראיתי אותה בועטת וצורחת ברמות האלה. נשארתי בחוץ בלי שהיא תראה.. היא לא היתה מוכנה שיתקרבו אליה ודחפה כל מי שניסה. היא ישבה על הריצפה ובכתה "אמא אמא" הייתי לפחות רבע שעה בחוץ וחיכיתי לשמוע שזה ניגמר.. אבל זה לא. והלכתי והשארתי אותה שם צורחת ובוכה.. אני מאמינה שבאיזשהו שלב היא הפסיקה אבל היא קרעה לי את הלב... אני מודה, אני לא מצליחה להיות חזקה. אני לא מצליחה להקשיב לאינסטינקטים שלי. אני מאוד מבולבלת... לא יודעת מה לחשוב, האם הצוות לא טוב אליה? האם לא נחמדים אליה שם? אולי לא מקבלת מספיק יחס? מהרגע שמתעוררת בבוקר היא אומרת שהיא לא רוצה ללכת לגן... זוהי לא השנה הראשונה שלה בגן.. זה לא שחדש לה להפרד ממני ולהגיד לי ביי ביי ולהתחיל יום חדש בלעדיי.. אף פעם לא נתקלתי בקושי אצלה מהבחינה של להפרד ממני ולא ללכת לגן... הייתי אחוזת אימה ופחד בכל הנושא סביב גן עירייה.. הפחדים שלי מתממשים עכשיו כשהילדה שלי אומרת שהיא לא רוצה ללכת לשם.. לא אוהבת את הגננת ולא את הסייעות.

איך אני אמורה להתמודד מולה? מה אני אמורה להגיד לה? אז אני אומרת לה שטוב בגן וצריכים ללכת והגננת טובה ועושה דברים ופעילויות בשביל שיהיה לה כיף ומעניין ובלה בלה בלה.. אבל היא שם. היא יודעת מה טוב לה ומה לא. אז אני שאני לא שם אומרת לה שהגננת טובה.. ואם היא לא טובה? ואם היא קרה אליה? ואם היא מתייחסת אליה לא יפה? ואני כולי מבולבלת ואני לא מצליחה להבין אם הבכי הזה הוא בגלל ההסתגלות או בגלל שבאמת לא נעים לה שם... אני כל כך מפחדת. אז הבוקר התחלתי את היום בבכי. חזרתי הביתה לבעלי שעדין היה בבית ופשוט בכיתי לו. וגם עכשיו כשאני כותבת את השורות האלה אני בוכה. אני בוכה כי קשה לי לחשוב שאני שמה את הילדה שלי במקום שלא טוב לה בו. אני בוכה מהחוסר אונים.. אני פשוט רוצה אותה איתי עכשיו.