לאחרונה קורים לי דברים שהם מעבר להבנתי . קורית מן מעגליות כזו, פינות שנסגרות פתאום, דברים מתחברים, ללא הגיון אבל באופן מושלם. לאחרונה זה קורה לי כל כך הרבה שאני לפעמים חושבת שאלוהים שולח לי מתנות קטנות באמצע החיים, הפתעות כאלה שאני לא רוצה לקרוא להם "צירופי מקרים" כי אינני מאמינה בצירוף מקרים, אבל הפתעות שנותנות לי ההרגשה שיש מישהו שרואה אותי למעלה, מחבר לי קצוות, סוגר לי מעגלים.

לאחרונה אני וגיסתי מאוד התקרבנו. אנחנו מבלות המון זמן יחד, מספרות אחת לשניה דברים שלא היינו מספרות לאף אחד אחר. היא שתפה אותי בעולמה הוירטואלי, שתפתי אותה בשלי. אלו הם דברים נורא אינטימיים ואישיים שהיא לא ספרה לאף אחד והרגישה בנוח לספר רק לי.

לפני שבועיים ישבנו יחד עם ידיד שלה יום חמישי אחד. ישבנו ודיברנו, ואני התחלתי לחבב אותו, הוא מצחיק אותי, אני אוהבת את האינטרקציה איתו, האינטרקציה שלו עם גיסתי. סך הכל בחור טוב, הרגשתי בנוח איתו.

כמה ימים אחרי, אמא שלו נפטרה.. חשבתי האם כן, האם לא.. בסופו של דבר יצרתי קשר על מנת לנסות לחזק עד כמה שניתן. העציב אותי לשמוע על אימו.

יום חמישי האחרון תאמתי חופש עם בעלי. כשהתעוררתי בבוקר נוכחתי לראות שבעלי מתארגן לעבודה. הוא לא לקח חופש בסוף.. איפשהו זה נפל בין הכיסאות.. אז מצאתי את עצמי בחופש בחוסר מעש.

התכתבתי עם החבר הזה של גיסתי. שאלתי אותו איך עוברים עליו הימים.. הוא ענה לי "לאט לאט.." באותו רגע אמרתי לעצמי "סתם כותבת, למה את לא נוסעת אליו. סעי אליו!" פתאום הרגשתי צורך עז לקלף את עצמי מהמיטה ולצאת לכיוון.

שאלתי אותו לאן בדיוק להגיע, התקשרתי לאגד, התארגנתי על עצמי ויצאתי. שלחתי הודעה לגיסתי, הופתעתי מהספונטניות שלה. אמרה לי "יאללה אני באה איתך". אז יצאנו לדרך. התקשקשנו בדרך באוטובוס, דיברנו על דברים יותר אישיים פחות אישיים. באיזשהו שלב, היא זרקה כדרך אגב, בלי לשים דגש על הדבר "אמא שלו היתה בלוגרית".

השבוע כידוע להרבה מאוד בלוגרים כאן בישראבלוג, הבלוגרית הנוסעת הלא היא - דפנה בלאו ז"ל, נפטרה.

ביום שני כשקראתי שמתקיימת הלוויה שלה אמרתי לעצמי שאני יכולה להגיע כי כתבו ממש איפה היא מתקיימת, אבל לא הלכתי..

ברגע שגיסתי אמרה לי שאמא של ידיד שלה היתה בלוגרית, מיד הנוסעת עלתה לי לראש. שאלתי אותה "מה שמה של אימו?" בתוכי אמרתי "אין מצב שהיא אומרת לי עכשיו דפנה". "דפנה" היא עונה לי. נפלה לי הלסת, נכנסתי לישראבלוג, זה התחבר לי. אני חשבתי שאני נוסעת לנחם חבר על אימו שנפטרה, אני בעצם בדרך לנוסעת, לבלוגרית, לההיא שהגיבה לי ולא ענתה לי על השאלה.. וגם לא תענה.

הגענו אליה, ראיתי את שמה מתנוסס על דלת הכניסה לבנין, על דלת הכניסה לדירה. לא האמנתי שאני נמצאת שם בדירתה, יושבת שם, הגישו לי קלסר של דברים שהיא כתבה, קראתי את כולו, יצאתי למרפסת, ישבתי שם זמן מה, קראתי את הקלסר, השמש היתה ממש מעל הבנין ממול.. הבנין לא הפריע לשמש להאיר עלי.

אחר כך נתנו לי לקרוא יומן שלה מהתקופה שהיתה בת 12. לא להאמין איזו שפה היתה לה בגיל הזה, היא כתבה בעברית כל כך צחה, כל כך תקינה, לא האמנתי שאני קוראת יומן של ילדה בת 12. היתה שם שורה "המדינה בת 13 שנה" זה מדהים היה לי להחזיק משהו כל כך מפעם, משהו שלא היה סיכוי שאחזיק, משהו של בלוגרית שנכנסתי אליה מידי פעם, התעדכנתי.. ופתאום למצוא את עצמי שם..

כל הכתיבה שלה התאפיינה בקונפליקט הזה, בהתנגשות הזו בין העצב שלה וההתאבלות שלה על המחלה שגדלה בה, הפרטים הקטנים שהחלה לשים אליהם לב ולהנות מהם לבין העובדה שיש לה רגעי אושר בחיים, הנכדה, הכלבה, הילדים. כל הזמן יכלתי לראות בכתיבה שלה שמצד אחד היא רוצה להנות מהדברים הללו, אבל העצב לפעמים משתלט עליה, לראות את כל האושר הזה ולדעת שהיא לא תוכל לראות את האושר הזה לעוד הרבה זמן.

זה בער בה, וזה בא לידי ביטוי חזק מאוד בכתיבה שלה.

פשוט חוויה מטלטלת, חוויה מבלבלת.

כל פעם אני נוכחת לראות איך אנשים קשורים אחד בשני, כמה אנחנו חיים במעגליות מתמשכת, בגלגל מסתובב.

כשנכנסתי, אמרתי עליה משהו, ואז הבן שלה אמר לי "היתה, בלשון עבר." השתתקתי לרגע. לא עניתי. אבל מאוחר יותר באותו היום חשבתי על זה, כשהייתי אצלה בבית, הרגשתי שהיא לא עבר. הנוכחות שלה מלאה את כל הבית, היא לא עבר.

כשיצאתי משם, הרגשתי אופוריה לא אופיינית, התחלתי לחשוב על זה, כל כך הרבה דברים קרו כדי שאני אגיע לשם. לקחתי חופש שבועיים מראש, תאמתי את זה עם בעלי אבל בסופו של דבר בעלי ביטל את החופש שלו. התחברתי לגיסתי יותר ובעקבות כך, התחברתי לידיד שלה שהוא בעצם הבן של הנוסעת. הכרתי את הנוסעת דרך עולמי הוירטואלי, היא הכירה את הבן של הנוסעת דרך עולמה הוירטואלי. בטיימינג מושלם אני וגיסתי שתפנו אחת את השניה בעולמות הללו. החלטתי בלי לחשוב פעמיים שאני נוסעת לנחם, גיסתי בספונטניות לא אופיינית קמה ובאה איתי. גיסתי פלטה במקרה כשהיינו בדרך שאמו היתה בלוגרית, (הייתי מתבאסת אם הייתי הולכת לנחם את החבר ואז בדיעבד הייתי מגלה שזאת הנוסעת. טוב שזה קרה בדרך לשם ולא אחרי).

הכל התגלגל בצורה כזו שאני אגיע לשם. שאבוא ואהיה שם ואקרא את מה שקראתי, ואראה את מה שראיתי.

עכשיו אני יודעת לאן את נוסעת. סעי לשלום.

יהי זכרה ברוך.

תמונה של השמש מהמרפסת בביתה. הרגשתי את השמש עלי כמו שהרגשתי את הנוכחות שלה בבית.