נכון, ההמתנה הרגה אותי.. הציפייה, הזמן שידעתי שהוא קצר עד שאראה אותה.. אז ראיתי אותה. היא ראתה אותי קודם שזה קצת ביאס אותי, כי רציתי לראות אותה לפני כן רציתי לראות את הפנים שלה מחפשות.. היא הקדימה אותי וראתה אותי מחפשת.. כמו סבתא שהשמש מסנוורת אותה, אוף איזה פאדיחה. ניראיתי כמו דבילית..
באה מכיוון שלא ציפיתי שהיא תבוא. צוחקת מרחוק, אולי ממבוכה, אולי מזה שניראיתי דבילית. מנסה עכשיו להזכר בהבעת הפנים שלי כשראיתי אותה.. לא מצליחה.. אולי התבלבלתי מהיופי שלה, מהפנים החייכניות, העיניים הירוקות האלה (ירוק עם אפור וכחול משהו לא ברור אבל יפהפה), שחלמתי שיהיו לי כל חיי, עם כובע בצבע מישמיש, ורדרד. אם התרגשתי? בטח.. אבל ברגע שראיתי אותה, פתאום הרגשתי שזו לא פעם ראשונה ובטח לא פעם אחרונה. זו מתנה לפגוש אנשים שנותנים את התחושה הזו, ככה באמצע החיים, בלי שום התראה.
כשהגעתי לראשונה לבלוג שלה, לא הגבתי מיד, היתה תקופה לא מבוטלת של בערך כחודש שקראתי אצלה. לא ידעתי אם אשאר.. אבל מצאתי את עצמי שוב ושוב חוזרת אליה וקוראת אותה כמו סיפור בהמשכים. חלון התגובות שלה היה סגור לתגובות.. רק לתגובות ששמים את שם המשתמש והססמא.. קצת פחדתי מזה ולכן לא הגבתי.. אבל שלחתי מייל, הראתי לה שאני קיימת, הראיתי לה שאני שם.. זה משהו שעשיתי כי ידעתי שזה מה שאני רוצה שיעשו אם קוראים אותי.. אני רוצה לדעת מי קורא כאן.. (אם כבר מדברים, יש פה מלא מנויים במייל שאני לא מכירה.. אולי תזדהו? זה מסקרן. מוזמנים לשלוח לי מייל בכל זמן).
אז ראיתי אותה בכניסה לנחלת בנימין, איפה שהבורגראנצ', אחרי שהלכה לאיבוד (פוסטמה ידעתי שתלכי לאיבוד! 
), חיבקתי אותה כמו שאני מחבקת חברה קרובה מאוד, חיבקתי אותה ורציתי להעביר לה "אל תיהי לחוצה, אל תיהי נבוכה".. מעניין אם הצלחתי לעשות את זה (?)
ישר לקחתי אותה לכיוון הקפה, לא שתיתי וחיכיתי לה שעה (!) כבר כמעט איבדתי הכרה. הייתי חייבת לשתות, והאמת? זה איפשהו היה תירוץ לשבת רגע, להביט בה, להקשיב לה.. לא מייד ללכת להסתובב.. רציתי נורא לתת לה תשומת לב.. הרי שהיא מסקרנת אותי כבר כמה חודשים! יש לנו שעות ספורות יחד, רוצה לשמוע הכל, לדעת הכל, לשמוע את הקול שלה, ללמוד אותו. אבל כשהיא דיברה, זה היה כאילו כבר שמעתי את הקול הזה, כאילו כבר הכרתי את הסגנון שלה, הכרתי את מה שהיא תגיד, את הציניות היפה שיוצאת ממנה, את הבדיחות והצחקוקים. זה הרגיש לי ממש לא זר. זה לא היה זר!
ניסיתי להשוות את מבנה הגוף שלה לשלי. היא הרבה יותר כוסית אין ספק, אני אוהבת את העובדה שהיא לא מקל. אני אוהבת את הבשר שיש עליה, את הקימורים הנשיים. אני אוהבת את הטבעיות אצלה, הבחורה לא מסדרת גבות, אבל היא ניראית מליון דולר בפנים. כניראה שרק אני נועדתי לסדר גבות כל חיי כי אני ניראית זוועה אם לא.. אצלה הטבעיות היא שיפה, ואם היא תסדר את הגבות, משהו מהמראה האצילי שלה יעלם.
באיזשהו שלב שדיברתי, עלו לי מחשבות שאולי אני מדברת יותר מידי, לפעמים יש לי כל כך הרבה מידע לתת, שאני לא יודעת לעצור עד שאני לא מרגישה שנתתי את כל המידע שהייתי צריכה. "אולי נפחתי לה את המוח?" אמרתי לעצמי. לא רציתי לתת לה תחושה שאני פה לדבר ולא לשמוע.. והאמת? הרגשתי שדיברתי יותר ממה שהייתי צריכה.. רציתי לתת לה יותר זמן במה ממני... ואני מרגישה שלא עשיתי את זה.
עשינו שופינג, בזבזנו כסף בחנות פיצ'יפקס אידיוטית אבל אני מבסוטית מהקניה. קניתי לעצמי תיק ללפטופ קטלני! אם לא היא, יש מצב שלא הייתי קונה אותו. אבל רציתי לקנות דברים שלא הייתי קונה אילולא לא הייתי איתה.. אז קניתי עגילים מטופשים של פייסבוק, קניתי עגילים של הייניקן. אלו בעצם דברים שאולי גם לא אגע בהם. אבל זה היה כיף פשוט לקנות סתם.. היא נותנת לי תחושה של "עשי מה שבא לך, קני כבר, מה שיהיה יהיה". לא משהו שהיא אמרה, משהו שהיא שדרה לי.
אז אחרי הסתובבות לא מבוקרת, התיישבנו בבר של פסטות, אכלנו פסטה, ופה ממש השתדלתי לא לדבר הרבה.. לתת לה לדבר... אבל זה ללא הצלחה.. דיברתי ודיברתי וחפרתי ואמרתי דברים שההיא לידינו לא היתה אמורה לשמוע!
"אני רוצה שלט לאוטו"
"מה את רוצה שיהיה כתוב?"
לא יודעת 'תינוק באוטו'"
"זיון באוטו! שיט אמרתי את זה בקול?"
"כן, אני שמעתי את זה.."
כן מישהי לידינו, כלבה סנובית, לפחות היתה זורקת חיוך כדי לתת לי להרגיש טוב עם עצמי ולא נבוכה!
אז התקשקשנו, ריכלנו, חפרתי וחפרתי, ואז המשכנו לדבר על חתולים וכלבים פצועים.. (פוסטמות כבר אמרתי?).
אני אסכם:
היו לי את השעות הכי יפות שיכלו להיות לי. ייחלתי שלא יהיה גשם, זה קרה, ואפילו היה יום שמשי נחמד ונעים. ייחלתי שאתחבב עליה, מקווה שזה קרה,
קיוויתי שיהיה לה כיף. מקווה שהיה לה.
חולמנית יקרה, התאהבתי. ממבט ראשון, מאיך שניגשת וצחקקת בדרכך לחבק אותי לראשונה. נהנתי איתך, יש לי טעם של עוד, אני אוהבת את מה שראיתי, אני אוהבת את מה ששמעתי, אני מפחדת שלא אכזבתי אותך. מקווה שלא אכזבתי אותך. עכשיו בואי תני חיבוק.
המפגש מזווית המבט שלה.
אני וחולמנית אחרי מיליון ניסיונות לצלם והאיפון שלה פשוט גרם לנו לעמוד שם בפוזיציה במשך שעה בלי לצלם.. איפון גרם לי להרגיש אידיוטית!
ועכשיו, סקופ, אני יודעת שקוראיה לא ציפו לזה,
הגיע הזמן לחשוף את פניה של חולמנית, קבלו אותה:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
