סבתא חיה ברומניה. האמת שלא קראתי לה סבתא אף פעם.. אלא מאמאיה (סבתא ברומנית MAMAIE).

אני גדלתי כאן ולכן לא הייתי צמודה אליה. אבל היו תקופות שטסתי לרומניה גם בילדותי וגם כשהייתי יותר בוגרת.

אני זוכרת שאני ואבא היינו עושים קניה חודשית. הכי אהבתי את הקניה הזו כי היינו עושים משלוח ויום למחרת מלא מלא מלא דברים טעימים ומגניבים היו מגיעים הביתה. הדבר הכי מייגע היה להתחיל לסדר אותם. אבל אני זוכרת את זה כזיכרון מתוק שיש לי מהקניות הללו. בכל אופן כל פעם בקניות כאלה היינו קונים ארגז מיוחד שבו רק דברים נטולי סוכר לסבתא. כל מיני דברים לאנשים חולי סכרת : שוקולד ללא סוכר, סוכרזית, וופלים ללא סוכר, ביסקוויטים. דברים יבשים שניתן לשלוח לחו"ל בלי שתהיה איזו בעית נזילה. אני זוכרת שאני הייתי מאתרת לאבא את כל הדברים נטולי הסוכר והייתי מעמיסה בעגלה. היינו עושים את זה כי פה היה יותר קל וזול לקנות לה את הדברים האלה מאשר שם.. מה גם שדודה שלי, אחות של אבא היתה קמצנית תמיד.. (סבתא סיפרה לאבא שלי שהיא היתה צועקת עליה אם היא היתה מקלפת תפוח אדמה בסכין ולא בקולפן כי סכין היה מוציא יותר ממה שאמור להוציא).

פעם בשיעור מלאכה, גילפתי בעץ. עשיתי צורה של דג וכתבתי עליו "Pentru Mamaie" שזה בעצם אומר "לסבתא" ברומנית. צירפתי לזה תיק מעור, צבע חום, שממש ממש לא אהבתי. אמרתי לעצמי "טוב, נשלח לה את זה". היא אהבה אותו ואפילו ראיתי תמונה אחת שהיא מחזיקה את אותו התיק. הרגשתי רע עם עצמי. התחלתי לשאול את עצמי האם היא באמת אהבה את התיק המכוער הזה, או שזה אולי בגלל שאני שלחתי לה אותו.. שאלות שעד היום אני שואלת את עצמי.

פעם אחרונה שראיתי אותה היתה ב 2003. אבא החליט שאנחנו טסים לרומניה (אחרי המון שנים שלא טסנו ולא ראינו אותה או בכלל את המשפחה שם).

אני זוכרת שטסנו בסוף יוני תחילת יולי. זה היה קיץ. קיץ באירופה הוא לא קיץ קל. גם חורף באירופה הוא לא קל..

היינו שם שבועיים. אני זוכרת שסבתא היתה מסתכלת עלי בעיניים מלטפות.. היא היתה מסתכלת עלי בסוג של הערצה. היא אהבה מאוד להסתכל עלי. ואני זוכרת שהרגשתי מאוד יפה בעיניה. (יופי, נורא חכם לכתוב את הפוסט הזה במשרד, להזכר בה ולהתחיל להזיל דמעות.. נורא חכם).

חזרנו לארץ. לאחר חודש היא נפטרה. ב 22.8.2003. אני יודעת שצריך ללכת לפי התאריך העברי.. אבל אז נקלט לי יותר התאריך הלועזי. אני זוכרת כי גם כתבתי עליה משהו באותה התקופה וזכרתי שבחתימה בסוף מה שכתבתי עליה, כתבתי את תאריך הפטירה שלה. אבא תמיד אומר שהיא פשוט חיכתה כל השנים שנבוא, שניראה אותה, שהיא תראה אותנו ואז הרגישה בטוחה ללכת. סבתא, ביום שנפטרה הלכה לקניות. באותה תקופה היה לה כסף שקבלה גם מאבא שלי שבדיוק נתן לה כסף חודש לפני כן, היה לה כסף גם מבן דוד שלי ששלח לה באותה תקופה. אני חושבת שביום שהיא נפטרה היה לה יותר כסף ממה שהיה לה כל חייה. היא הלכה וקנתה לעצמה חזיה לבנה, חלוק יפה.. השקיעה בעצמה. באותו יום היה חם מאוד והיא החלה להרגיש לא טוב. היא הצליחה להתקשר לחברה שתיקח אותה משם.. אבל כניראה שזה כבר היה מאוחר מידי כי היא כבר לא החזיקה מעמד. היא נפטרה באותו היום.

מאז שהיא נפטרה, יש לי קשר חזק מאוד אליה. יכול להיות שמעכשיו הפוסט הזה לא יהיה אמין בעיני אנשים מסוימים.. אבל בסופו של דבר אני כותבת את הפוסט הזה בשבילי.. זה בוער לי כבר שבועיים ואני מאמינה לכל מילה שאני הולכת לכתוב כאן.

כשסבתא נפטרה, אחותו של אבא, דודה שלי, לא בנתה לה מצבה בזמן בטענה שלא היה לה כסף. אבא החל לגייס לדעתי מכאן, מהארץ. לא זכור לי כל כך.. אבל היה איחור בהצבת המצבה על הקבר. באותה תקופה הייתי חולמת הרבה מאוד על סבתא.. אבל יש לי חלום אחד שזכור לי יותר מהחלומות האחרים.

בחלום סבתא מתקשרת אלי. אני רואה אותה בראש שלי על רקע של עננים עם שפופרת שחורה ביד (מאלה שיש להם כבל מסולסל וצריך לכניס אצבע ולסובב כל ספרה כשמחייגים). אני בספק שזה היה בחלום, או שזה איזה אימג' שנבנה לי בראש.. אבל זה מה שמצטייר לי כרגע בראש מהחלום הזה.

לי היתה אותה שפופרת. בחלום סבתא מדברת אלי, בוכה, בכי הסטרי, אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת חוץ מהמילה "עזרה" או "הצילו" או אולי אפילו שתיהן.

התעוררתי בבהלה.. ומיד הלכתי לאבא לספר לו. אבא לא מאמין גדול בדת. הוא מאמין באלוהים.. אני גם מאמינה. אני גם אוהבת את הדת ויותר מחוברת אליה מאבא. גם סבתא אהבה את הדת.. אבא החליט החלטה מאוד לא אופיינית לו, ללכת לרב עם החלום הזה. אבא, בכל דבר שקשור לסבתא, הוא הולך עם הדת היהודית.. יש לו כבוד לדת היהודית בגלל סבתא. מה שהרב אמר הוא שסבתא מדברת איתי בטלפון כדי לא למשוך אותי לעולם המתים.. ולכן היא כביכול מעבירה לי מסר מרחוק ולא מתקרבת. הוא אמר גם שהיא בוכה וזועקת לעזרה מכיוון שהמצבה לא הוצבה בזמן על הקבר שלה וכי יש צורך להציב לה את המצבה מיידית ובאופן דחוף.

לא אחרי הרבה זמן, סוף סוף, שמו לה מצבה.

אני מידי פעם ניזכרת בה בדברים שאני עושה.. אני שואלת את עצמי מה היא היתה חושבת עלי היום, אני חושבת לעצמי שממש מעניין אם היא רואה אותי, ורואה מה אני עושה, ורואה מה אני כותבת.. ואולי מידי פעם מצקצקת בלשון ומנידה ראש לשלילה כי אני עושה משהו שהוא לא בסדר...

באותו יום בו עשינו חינה אני ובעלי, זה גם היה אותו השבוע בו היא נפטרה מבחינת התאריך העברי. אבא אמר שהיא היתה איתנו שם בחגיגות החינה.. אני חושבת שיכלתי להרגיש את זה כי הייתי במעין אופוריה כזו לא אופיינית לי כל החגיגה הזו.. כאילו הראש שלי לא היה שם.. בדיעבד אני מאמינה שזה היה כי היא היתה שם.

ימי שישי אני מדליקה נרות שבת.. זה תמיד טקס אצלי כי אני שמה משהו צנוע על עצמי, שמה נעליים או כפכפים (אף פעם לא יחפה בזמן הדלקת הנרות), שמה כיסוי ראש, אומרת את הברכה לפני, את הברכה אחרי.. לוקח לי דקות ארוכות עד שאני מסיימת.. לפעמים לא בא לי שזה יסתיים, לפעמים אין לי סבלנות לזה.. אבל אני עושה את זה.

שבוע שעבר ביום שישי ניזכרתי בה.. אבל ניזכרתי בה ממש בזמן הדלקת הנרות היא פתאום עלתה לי לראש בצורה חזקה מאוד. לא הצלחתי להתרכז אפילו בברכה כמו שצריך כי היא השתלטה לי על כל טיפת ריכוז שהיתה לי, על כל מקום קטן של מחשבה, היא היתה שם.

סימתי להדליק נרות ותליתי את הכביסה שנשארה לי.. בזמן שאני תולה, התחלתי לחשוב עם עצמי למה ניזכרתי בה בצורה כזו חזקה? ואז זה היכה בי כמו סטירה מצלצלת : "היום אוגוסט, 24 באוגוסט" לאחר כמה ימים שבררתי עם אבא (כי לא זכרתי במדויק אם תאריך הפטירה שלה הוא ב 22 או ב 24 באוגוסט), מסתבר שפספסתי את יום הזיכרון של סבתא. התאכזבתי מעצמי מאוד.. החלטתי שאני מחכה עוד שבוע ומדליקה לה נרות יחד עם נרות השבת יום שישי האחרון הדלקתי נרות זיכרון לסבתא. עמדתי זמן מה, אני תמיד שמה את ידיי מעל הנרות, להרגיש קצת את הצריבה של החום.. הפעם שמתי את ידיי מעל הנרות של סבתא, הרגשתי את הצריבה ושמתי את ידי החמות על הפנים. הרגשתי שהיא לידי שוב. הרגשתי טוב.

יש מי ששומרת עלי למעלה.

All of my memories keep you near.
In silent moments imagine you here.
All of my memories keep you near.
Your silent whispers, silent tears.