יש שני מנקים, למעשה. אחד, כבן 60, מסתובב במשך היום כל שעה-שעתיים ומסתכל בפחים לבדוק שהם מרוקנים מזבל.. השני, צעיר יותר, כבן 20, מגיע בערב בסביבות ה 18:30-19:00 לנקות שולחנות עם שפריצר ונייר.. ביניהם השולחן שלי.

ממש לפני כמה רגעים נכנס המנקה בן ה 60 לבדוק את הפח זבל שלי, אכלתי בבוקר מילקי ודנונה אז שתי הקופסאות היו שם.. הוא ניגש לפח, התכופף והוציא את שתי הקופסאות (ועוד כוס קפה ריקה שמישהו זרק כאן) בידיו והוציא אותן מהמשרד שלי כדי שלי יהיה נעים בסופו של דבר לשבת כאן (למרות שזה הזבל שלי וכביכול זרקתי את הקופסאות בידיעה שהן נישארות כאן בפח במשרד שלי). 

לא נעים לי. פשוט לא נעים לי. הם כל הזמן באים, יום יום ולוקחים את הזבל שאני זורקת לפח (האישי שלי), מי אני בכלל שמישהו יבוא ויקח את הזבל שלי? אני, פלצנית צעירה, נותנת למישהו כבן 60 לדאוג לפח הזבל שלי.. 

אני יודעת, יש שיגידו שזאת העבודה שלהם, והאמת אינני רואה אותו סובל, לא הוא ולא הבחור הצעיר יותר, אבל בכל זאת, עיניי התמלאו בדמעות כשראיתי אותו לוקח את הקופסאות שלי מהזבל..

התחלתי לחשוב, אולי כל פעם שיבוא אתן לו מחווה קטנה, אקנה שוקולדים וסוכריות וכל פעם שיבוא לקחת לי את הזבל אתן לו סוכריה אחת?

ואם הוא לא ירצה? ואם הוא לא אוכל מתוק?

הבחור הצעיר יותר הפתיע אותי כי הלכתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי שהוא מתכונן לנקות לי את השולחן בשפריצר.. שוב פעם, לא היה לי נעים.. הסתכלתי עליו במבט מתנצל והוא שאל אותי "אה, את עדין כאן?" אמרתי לו שכן.. והצעתי לו שאני אקח את השפריצר והנייר שיש לו ביד ואעביר ניגוב. הוא אמר שזה בסדר והוא כבר יחזור יותר מאוחר.. לא ידעתי מה להגיד. הוא הלך.. ואני נישארתי שם בהרגשה מגעילה של "מי אני בכלל שהוא ינקה לי את השולחן?!"

סתם כותבת, פתאום בתהיות באמצע היום.

חזרתי לעבוד,

להת'.

עריכה 18:09 :

הנה עכשיו הוא נכנס שוב, המבוגר בן ה 60 (אקרא לו בוריס), בא אלי למשרד עם שואב האבק ושואל אותי "מה קרה, סתם כותבת?! כבר 18:00 למה את פה עדין?" עם הקול האבהי שלו, הדואג.. ואני מסתכלת עליו בעיניים מכבדות "איך הוא זוכר את השם שלי?" שואלת את עצמי... ומרגישה קצת אשמה שלא זוכרת את השם שלו.. אולי זה בוריס?