אני אוהבת מאוד את היחידה שלי, ואת האופן בה אנחנו מתנהלים, כחוקרים, בתוכה.

אני חושבת שאין הרבה מקצועות צבאיים [לפחות לא עורפיים] שבהם החיילים מתמסרים כל כך לעבודה שלהם, וחשוב להם מעל להכל ההצלחה בתפקיד, וחשיפת האמת לאמיתה.

דיברנו שבוע שעבר על עניינים של אתיקה, ובמהלך השיחה הגענו למסקנה שלא פעם חוקר עובר על האתיקה המקצועית שלו מחמת עודף מוטיבציה בלבד. זה אומר שהרצון שלי להצליח, הרצון שלי למגר את הפשיעה, או להביס את הרעים, מטשטש לפעמים את הגבולות שבהם אני פועלת, וגורם לי לעיתים לשכוח שהנחקר שלמולי הוא בסופו של יום גם בן אדם. בן אדם זבל, אבל גם בן אדם.

אל"מ [מיל'] אריה נוח אמר לנו שהעבודה שאנחנו עושים, אכיפת החוק, היא לא במטרה להשמיד לחלוטין את נגע הסמים בארץ- כולנו לא נאיביים מספיק כדי להאמין שזה יקרה. המטרה הכוללת שלנו היא לאכוף חוק באמצעות חוק, אבל בעיקר לשמר את מה שכולנו אוהבים לקרוא לו דמוקרטיה.

בשיחה שאורכה כשעה וחצי, פירט לנו האל"מ למה הפער הטבעי הקיים בין המציאות האמיתית לבין המציאות המשפטית חשוב, על אף שלא פעם רצינו כרשויות חוק לקום ולהעיף לפושעים סטירה על כך שהצליחו לחמוק ממאסר.

להיות שוטר זה להיות שנוא. כולם, בלי יוצא מן הכלל, שונאים שוטרים. הם אלה שעוצרים אותך באמצע הדרך הביתה, הם אלה שנכנסים לבתים שלך כדי לערוך שם חיפוש מעמיק, הם אלה שירחיקו אותך ממקום שאתה ממש רוצה להיות בו, ובעת הצורך- הם אלה שישמו לך אזיקים על הידיים.

אף אדם לא זוכר באופן פורמלי ששוטר הוא זה שיביא את הגנב שגנב לך כסף. אף אחד לא חושב ששוטר הוא זה שתופס את הרוצח. אף אחד לא יודע ששוטר הוא זה שישב ליד האנס הסדרתי בתוך הניידת וימלמל לו ליד האוזן כמה שהוא בן זונה.

בתפיסה הכוללת של הציבור האזרחי, שוטרים הם פשוט חרא של אנשים.

זה לא שונה גם בצבא, ולמען האמת יותר גרוע. שוטר צבאי זה האחד הזה שעומד בצידי הדרך ומבקש ממך חוגר בשביל לבדוק אם אתה מדוגם לחלוטין.

גם רשויות המשפט הפסיקו לסמוך על רשות החקירה בעיניים עצומות. פחות או יותר מאז פרשת קו 300, שהבהירה לכולם שגם שוטר, שהתפקיד שלו זה לשמור על הצדק בעולם, לפעמים ישבור את המילה שלו כדי לגונן על עבודה טובה שנראה שביצע.

הייתי צריכה את רענון המערכות הזה מיום רביעי. להיזכר שאין צדק בעולם ובסופו של יום, הדבר הכי גדול שאני נלחמת למענו זה הדמוקרטיה והמדינה בה אני חייה. הרבה אנשים תמיד לעגו לי כשלא רציתי להתגייס, או שהתגייסתי לחיל כל כך עלוב כמו משטרה צבאית.

הרבתי בעצמי לספר ולדבר ולהודות בעובדה שיש לי ארץ אחרת ושהסנטימנטליות שלי לישראל מסתכמת בעיקר בכל מני חגים בקיבוץ או שירים ששמעתי ברדיו.

מה ששכחתי בדרך זה שפעם למדתי מדעי המדינה והערצתי יותר מכל את הדמוקרטיה ומה שהיא מביאה איתה. למדתי על שיטות השלטון האחרות, על דיקטטורה ופונדמנטליזם- אבל כמו שאל"מ נוח אמר לנו, הדמוקרטיה היא שיטה רעה, אבל היא הכי פחות רעה.

אז אני חוזרת ביום ראשון לחקירות בתפיסה אמיתית ושלמה שאני נלחמת למען משהו שהוא לא ערך גדול כמו צדק, אבל שאף אחד לא יעז להגיד לי בדרך שאני לא פטריוטית.