העייפות שפקדה אותי בזמן האחרון גורמת לי לנזיפה עצמית חמורה.

כאילו מבחינה רגשית התעייפתי גם, וכל מה שאני עושה כרגע הוא בגדר העשיה בלבד, מבלי כל תחושת מעורבת באשר היא. ככה למשל מצאתי את עצמי מכינה היום ארוחת בוקר ליעל ומביאה אותה אליה למיטה- אקט מקסים שבכל יום אחר היה גורם לי לכל הפחות לטפוח לעצמי על השכם, אבל היום גרם לי רק חצי חיוך כלפיה כשהתעוררה לראות את המגש לידה.

כאילו מי ישמע מה כבר עבר עלי בשבועיים האחרונים שאני צריכה להיות עייפה- השינה בבה"ד רבה בהרבה מזו שיש לי בבסיס, התכנים מעניינים והאנשים לא רעים. ושלא נדבר על האוכל- שטוב פי שלושה.

ובכל מקרה אני משתוקקת לחזור אל הבסיס שלי, אל המשרד שלי ואל הפינה החמה שלי שמה, עם הלוח שלי וכל הזבל שלי על הקירות. עם המוסיקה שלי שאני משמיעה בזמןש אני מנקה בימי רביעי, ועם התיקים שלי שהם הכי מסודרים במשרד.

אני מתגעגעת למקום שיש לי בו שם דבר, ולהיות פרודקטבית בהרבה ממה שאני עכשיו.

אני מתגעגעת לנסיעות באוטובוסים מכורים ולשינה טרופה בדרך מגשר לתל אביב.

היערכות כלכלית מוגברת שפוקדת אותי לשנה הקרובה הייתי אמורה גם היא לכל הפחות להלחיץ אותי, אבל במקום זאת אני יושבת במקומי בלי כל חשש או חרדה לגבי הבאות, ומאמינה בכל מעודי שעוד מעט יהיה בסדר.

ללא כל התרצות עצמית מהמראה החיצוני שלי, או מהאופן בו אני מדברת, אין בי כל חרטה או הסתייגות עצמית. פשוט הסתגלות כוללת למצב באשר הוא. כל פעם שנופלת עלי התחושה הזו אני אומרת לעצמי שככה ישו הרגיש כשהוא הלך על המים- בלי דאגות, חששות, או אפילו קרדיט עצמי כלשהו. פשוט בגלל שאני כל כך עייפה וכל כך ריקנית, נראה לי כאילו אני לא אשקע לעולם בים הגדול שמתחתיי.

היום, יותר מהכל,

הייתי רוצה לטוס לחו"ל.