לעוף לארץ לעולם לא

חוסר מוטיבציה,

הנשימה מכבידה.

הנפש עוצרת, הראש נכנע

והכל מרגיש כאילו זו הפעם האחרונה.

לא הכרתי את הצדדים האלו שבך, הפתעה מוחלטת, לא מאלו ששמחים לקבל. אבל כאן, אין פתק החלפה. ואין חזרה.

ושוב זה אותו צל רועם שמתבונן בי ברכות ומבטיח שיהיה בסדר. איכשהו. ושוב זו אותה תקווה אבודה שכמעט ונעלמת. 

ואני מסתכלת על כל זה מהצד ומנסה לאחד שברים שהתפרקו ממני ומנסים למצוא את ישועם, את מי שיחבר אותם להיות שוב גוף אחד שלם.

מה נעשה ממני, מפלצת של קיטורים ופסימיות. תתעלמו, תדחיקו. אני רגילה שמפנים לי את הגב.

חברה טובה הזכירה לי ילדות נשכחת. בטח שמתם לב כי כבר כמה פוסטים שאני מהורהרת על מה שהיה וקרה כבר. מעין הדחקה שכזו,

הדחקה שמבשרת שאינני רוצה להמשיך לעבר עתידי כשאני מרגישה שמשהו חסר לי בעבר. אוח, כמה גדולה טיפשותי.

אז מסתבר שאני לא ריקה מרגש. ומסתבר שאפילו יש בתוכי משהו. אבל לא כמו שדמיינתי שיהיה. רק עצב מהול בתחושת הבדידות, בתחושת הכאב.

געגועים שסוחפים זיכרונות מתוקים, געגועים שמוחצים את הלב לאלפיי רסיסים קטנים, כל רסיס כואב יותר מן הקודם לו. וחבל שאי אפשר לאחד את כולם יחד.

החלשים יעופו ברוח כשהם מנסים לתפוס זיכרון מאתמול, הגיבורים ינסו להתמקד רק בעתיד, להשאיר את הזיכרון לעבר ולהמשיך הלאה..

ואני, איפה אני בין כולם? לאן נעלמו כל זיכרונתיי? וכה גדול הגעגוע בתוכי. והעצב, ותחושת הבדידות. וההרגשה שמשהו ממני נמחק, אבד.

אני לא סובלת את התקפי הפילוספיה שנכנסים בי פתאום. הם סתם גורמים לי להשתקע, ולחשוב, לחשוב מידי. הראש עוד יתפוצץ לי בסוף

תמיד רציתי להיות ילדה שלא חושבת כל כך הרבה, לא על המחר, ולא על האתמול. שרק לתקופת זמן קצרה אני אהיה אפילו שטותית.

לא כזאת, כמו שאני. כבדה, ובוגרת, ואחראית. לא, דיי, נמאס. גם לי מותר פתאום להרגיש שבעצם אני עדיין ילדה. 

עד כאן, ושתהיה שבת שלום.