עצבות מעורפלת,
חתכים מדממים.
מישהי מן העבר הגיחה,
להזכיר לי רגעים יפים
"טיפות הגשם הארורות", אמרתי לעצמי, "רק הן מזכירות לי עד כמה ילדותי הכואבת השאירה אותי ריקה מרגש;
עונות שלמות נשארות הטיפות למעלה, בשמיים. ואז, בשעת העצב- ירדו, טיפה טיפה, אל מחוזיינו השקט.
כה חזק ירדו טיפות הגשם הקרירות, שאיש לא ישאר אדיש כלפיהן. אדם לא יסתובב ברחוב, אפילו הציפורים ישובו אל ארץ השמש.
כולם יבכו יחד עם טיפות הגשם. כולם, חוץ ממני. שהרי אצלי, נגמרו כבר הדמעות מזמן.. שהרי אני, כבר ריקה מרגש.."
סתם תחושת בטן כבדה. רק תבטיחו לי שיהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
