אתמול הייתה הבגרות הראשונה שלי במתמטיקה.

שאלון 007.

כן, איכשהו יצא שאני מתחילה מהשאלון הכי קשה.

הלך לי טוב מאוד.

כשעיינתי בתרגילים בתחילת המבחן אמרתי לעצמי "טוב, את זה אני לא עוברת, תמיד יש מועד ב'"

התחלתלי לפתור את התרגילים ביאוש מוחלט, הרי חבל לשבת שעתיים בחוץ ולא לעשות כלום.

אמרתי לעצמי, בוא נעסיק את עצמי בניסיון לפתור אותם.

פתרתי תרגיל ראשון.

והופתעתי.

תרגיל שני גם עבר.

הופתעתי עוד יותר.

אולי יש עוד סיכוי?

הייתכן?

תרגיל שלישי פתור!

יאיייי..

כמובן שאז ניתן היה לקוות שהתשובות נכונות.

חזרתי הבייתה וישר הלכתי למחשב, לבדוק תשובות.

שאלה 1.

נכונה.

שאלה 2.

נכונה.

שאלה 3.

גם נכונה!

יאיייי...

בקיצור הלך לי טוב,

אם לא יורידו לי על דרך יש לי 100 :]

סיפרתי להורים ואמא שלי, להפתעתי הרבה הייתה אדישה ביותר.

קצת התאכזבתי מכך.

היא בד"כ ממש מתרגשת בשבילי.

אחרי איזה 10 דקות שהודעתי להם, היא נכנסה לחדר, נתנה לי נשיקה ואמרה "אני גאה בך".

שאלתי אותה "למה לא אמרת לי כשסיפרתי לך?"

ואז היא אמרה "לא רציתי לחנוק אותך..."

אני חושבת שזה באשמתי.

אחרי כמה דקות קיבלתי טלפון מהמורה שלי למתמטיקה.

הוא שאל אותי איך היה המבחן וסיפרתי לו.

הוא ביקש גם שאני אסביר לו איך פתרתי כל תרגיל שהיה קצת מתיש, כי היה לי כאב ראש מטורף.

ולבסוף הוא אמר "ממש כל הכבוד, קמה"

"אבא שלך בבית?"

אמרתי לו שכן.

אז הוא אמר שאני אמסור לו ד"ש ממנו ואגיד לו שיש לו בת נהדרת.

הלכתי לספר את זה לאבא שלי ותגובתו הייתה:

"את חושבת שאני צריך שהוא יגיד לי בשביל לדעת?"

לגלות שאבא שלי בכה בגללי לא היה דבר פשוט לשמוע,

במיוחד שזה לא בכי של אושר.

יש לי הרגשה שבפגישה שהייתה בין אבא שלי למורה השנה אבא שלי סיפר לו משהו, שהייתי מעדיפה שהוא לא היה מספר.

אם לא היה קורה מה שקרה שנה שעברה ההורים שלי לא היו ככה,

הם לא מצליחים להאמין שהגעתי עד לאן שהגעתי היום.

הם בשוק טוטאלי, וגם אני.

עכשיו תסבירו לי,

למה צריך לקרות אסון כדי שאנשים יתחילו להעריך אותך?