סוף העולם. זה התחיל כשהפסקנו לחלום.

לאט לאט מתרוממת, בסוף אני באמת אחזור לעצמי.

נהיה 2008, זה טוב אני מניחה, דברים שיש בהם 7 זה לא טוב אצלי. לא אמונה תפלה או משהו, פשוט מה שהמציאות ממשיכה להוכיח.

חזרנו ללמוד סוף סוף, וזה ממש טוב. אולי הסיבה העיקרית שאני אצליח להתרומם (אני אצליח, נכון?). שוב יש המון המון דברים שאני צריכה לעשות ולא עושה. מדהים כמה התגעגעתי לזה, אני באמת דפוקה.

היה לי גיבוש יומיים (תלפיות), היה כיף. למה לא כל האנשים הם כמו האנשים שפוגשים במקומות כאלה? למה לא יכולתי להיות עם אנשים כאלה כל החיים?

צריך לעשות מבחני אייקיו בגן ולקחת את הילדים החכמים לבתי ספר מיוחדים כאלה לחנונים, אפילו לא להגיד להם שהבתי ספר כאלה, לא לנפח להם את האגו. אבל לפחות שיהיו עם אנשים כמוהם, זה בטח יכול להציל את הילדות להרבה אנשים.

בצורה מוזרה הריאיון האישי העלה לי את הביטחון, כי אילצו אותי להגיד דברים טובים על עצמי, ומצאתי דברים שאני באמת אוהבת בעצמי, והבנתי שכנראה לא הייתי משנה את עצמי בכלום גם אם יכולתי. לא כי אין לי חסרונות, יש לי המון. אבל הם חלק ממני, וכל עוד אני מודעת אליהם אני חושבת שזה בסדר.

ועכשיו אני חושבת שהייתי רוצה להתקבל, למרות הכל. חבל שזה כבר לא יקרה, כי התכונות שהכי חשובות להם אין לי (מנהיגות למשל).

גם מתגעגעת לבית ספר, לחברים בעיקר, לאווירה. כי עכשיו כשיש אוניברסיטה אני שם מקסימום פעם בשבוע.

נמאס שההורים מתייחסים אלי כל הזמן כמו אל מבוגרת. הם לא יכולים לראות שגם אני צריכה תשומת לב? שיתייחסו אלי כמו ילדה מדי פעם? טיפשי להתלונן על משהו שאני גרמתי לו.