- האוס, ווילסון ומה שביניהם -
בניגוד לעונה הקודמת, שבה הרגשתי בהאוס שביב של רצון עז להתמודד עם הכאב,
בעונה הזאת, הכל חזר לעצמו כאילו דבר לא קרה, זה היה צפוי, כי האוס הוא האוס,
ובלי "האוס הוא האוס" לא תהיה סדרה. ובכל זאת, יש הדגשה על פרט חשוב מאוד בפרק הזה:
על אף שהוא אינו מעוניין להתמודד עם הכאב והאשמה שהוא מרגיש, הוא מחליט לגונן על ווילסון,
למרות שנראה כאילו כל מה שהוא רוצה זה שהוא ישאר שם בשבילו.
זה נראה בדיוק ההפך.
האוס לא רוצה ולא מסוגל לחשוב על "להיפרד" מווילסון. בלעדיו הוא יחוש ריקני הרבה יותר,
בודד יותר ואומלל יותר, מפני שבמצב הקודם היה לו את מי לשתף בכל מה שהוא מרגיש וכעת, הוא יהיה בודד מאי פעם.
במהלך הפרק אנחנו מבינים שווילסון מעוניין לעזוב בגלל שאהובתו הלכה לעולמה ושהדרך היחידה שהוא מוצא כדי להתמודד היא לברוח.
ואולם, בסוף הפרק אנחנו מבינים עד כמה רע לו מהמערכת היחסים שלו עם האוס.
מבחינתי, המוות של אמבר הוא כן הסיבה שהוא עוזב, והיחסים שלו עם האוס הם רק תוספת,
ועכשיו היחסים האלה הם הדבר האחרון שהוא רוצה להתמודד איתו.
המשפט האחרון שלו בפרק: "אני חושב שאף פעם לא היינו (חברים)", מאוד צורם ושובר את הלב.
מצד אחד, אפשר לחשוב לרגע שהוא צודק, אבל מצד שני ממש לא,
כי מבחינתי המילים האלה יוצאות רק בגלל הכאב שלו, ובשלב מסויים הוא יצטרך לדבר עם מישהו,
ולמה אני חושבת שילך דווקא להאוס? בגלל שהם הפכים מוחלטים שמשלימים אחד את השני.
"כמעט למות, לא משנה דבר, למות, משנה הכל" – משפט מעולה שגורם לחשוב הרבה על מה שהאוס עבר,
על ווילסון, ובכלל כל מה שהתרחש במהלך הסדרה.
האוס חווה כמה וכמה פעמים "כמעט מוות" וזה לא שינה בו כלום. ווילסון חווה מוות של אדם אהוב,
וזה שינה אותו בהרבה מובנים, אז ניתן להסיק מכך שהמשפט הזה סותר את "אנשים לא משתנים" של האוס.
מבחינה אחרת, באיזשהו שלב, יהיה לווילסון קל יותר לדבר על המוות של אמבר. הוא מעולם לא יתגבר על המוות שלה,
אבל כשיהיה לו קל יותר, הוא יהיה בדיוק אותו בנאדם שהיה לפני שהיא מתה.


קמרון – אני מאוד אוהבת אותה בפרק הזה.
"אל תחשוב שזו ההחלטה הנכונה, כי אין החלטה כזו." (אמרתי כבר שאני אוהבת אותה?)
כשהיא התחילה להגיד את המשפט ידעתי איך הוא הולך להסתיים, היא היתה הכי מקסימה בכל הפרק.
היא מבינה הכי טוב את ווילסון והיא אמרה לו את הדבר הכי נכון בצורה הכי נכונה.
תמיד אמרתי שהם צריכים להיות יחד – הם מתאימים כמו כפפה ליד – אבל כנראה שזה לא יקרה אף פעם.
בכל אופן, אהבתי מאוד את האינטראקציה בינה לבין ווילסון, אהבתי את זה שהיא מבהירה לו שההחלטה שלו
לא תוביל אותו לתובנות חדשות, אלא תשאיר אותו באותו מקום נפשי, לא משנה איפה יהיה פיזית.


פורמן – מעצבן כל פעם מחדש.
הוא טוען שווילסון צריך לעזוב, כי זה מה שכל אחד היה עושה.
זה מה שהוא עשה, קם וברח, במקום להתמודד. זה לא אומר שכולם צריכים לעשות את אותו הדבר.
הוא מאמין שצריך לעשות את מה שטוב אפילו אם זה לא נכון, אפילו אם הפעולה הזאת מבוססת
על אמונה שקרית והיא רק תכניס אותו לאומללות עמוקה יותר. זה כמו בפרק 312,
כשכל אחד ייעץ להאוס כיצד הבחורה הנאנסת צריכה להתמודד עם הטראומה, ופורמן אמר
שצריך לתת לה להאמין במה שהיא בוחרת להאמין, שהחיים באמת יפים וכל הבולשיט הזה. הוא מעצבן אותי, נו טוב יש יותר...


13 – היא עוברת בפרק הזה משבר רציני שמדגישים אותו במיוחד בעזרת המטופלת.
בגלל המחלה שלה היא רוצה להוכיח את עצמה עכשיו, היא רוצה לעשות משהו משמעותי בחייה.
לכן היא הפכה לרופאה מלכתחילה. היא רוצה להוכיח למטופלת שגם היא צריכה למצוא משמעות במה שהיא עושה.
המשפט: "אני מעדיפה לבלות את החיים שלי קרובה לציפורים מאשר לבזבז אותם
בכמיהה שיהיו לי כנפיים" צמרר אותה מאוד וגם אותי. המשפט הזה ניסה לתאר את הפמיניזם בעיני המטופלת.
שהוא רק שאיפה שאף פעם לא תתממש. אבל מעבר לזה זה היה מאוד מדכא, מפני שהוא גם
התאים לחלוטין למה שעוברת 13. היא לא מוכנה רק להיות קרובה לציפורים,
היא מהאנשים שרוצים להיות ציפורים בעצמם, ולפי דעתי היא כבר ציפור.
כאשר בסופו של דבר המטופלת לא משנה גישה, זה מאכזב אותה כי היא חשבה שהיא הצליחה
לשכנע אותה וכעת התקווה שהיתה לה בנוגע לעצמה פגה לאט לאט.



- סיכום -
הפרק היה מעולה, הכתיבה, המשחק והבימוי, פשוט ללקק את האצבעות.
הפרק הזה עסק בהחלטות ובאמת.
ההחלטות של כל אחת מהדמויות בשלב מסויים בפרק או בעבר, והאמת שהאוס, ווילסון ו13 מגלים על אחרים ועל עצמם.
הפרק הזה עוסק במוות ומהי המשמעות שלו עבור האוס ושאר הדמויות.
הדבר היחיד שהפריע לי בפרק הוא ה"חודשיים" האלה ש"החסירו",
למה הוא לא היה יכול לומר את מה שרצה להגיד ל13 במהלך החודשים האלה? איפה הם היו?
רק ווילסון נעדר, לא הם, אז מה הקטע? למה לא להמשיך את הסדרה שבוע שבועיים
אחריי המוות של אמבר, למה חודשיים? כי ככה נוח ליוצרים? לי זה לא, זה סתם מפגר ולא מתאים,
אבל חוץ מזה, הפרק מעולה, ולמרות שהסוף שלו מתסכל נורא, אני אופטימית.
ווילסון יחזור בצורה כלשהי לזרועותיו של האוס ואם מישהו פה יודע שלא, אני לא רוצה לדעת.


שיהיה לכם שבוע טוב
אנה