והנה הגיע עוד התקף, ולא התקף שיעול כמו אלו שביקרו בי לאורך השבועיים האחרונים, אלא התקף חורף. הרי אם יש משהו שאני אוהבת זו התקופה הזו, שבה הקור נכנס אל העצמות, חצי מכאיב-חצי מחבק. הימים בהם אני מתעוררת, מעוכה בתוך שמיכת הפוך המחבקת, ויוצאת ממנה רק בשביל לפתוח את החלון ולשאוף עד כדי דקירה. וכן, כולם נוטים לדבר על האפרוריות בחוץ שמביאה איתה אפרוריות ללב. אבל אני כזאת, חית חורף. כשקר וגשום ואפור אני פורחת.
ולאחרונה מגיעה הפריחה מצד לא צפוי. כנראה שלמדבר יש חלק גדול במשחק הזה, הוא תמונת רקע עם המון משמעות. כי אני נמצאת כביכול בשממה, אבל דווקא שם מצאתי עומק, רשת של תעלות, בכי וחיוך ושיר ודמעות. מצאתי את המקום הטוב שלי, מקום שבו אני מצליחה להרים דף ועט ולכתוב, פשוט לכתוב. עוד שירים שמגיעים פתאום, מכתב לאהובה הזאת, כמה שהיא אהובה. העולם הזה מחייך אליי, או אולי זו אני שבוחרת לחשוף את השיניים.
ועכשיו החדר סתם הפוך, כמובן, וזה מפריע לי, אבל לשם שינוי אני בוחרת לשבת ולכתוב שוב. כי יש בי חום ענקי כזה שמכוון למקום מאוד ספציפי בארץ, ואני מרגישה שתמיד מחבקים אותי משם, ואין לי איך להגיד וגם אין טעם. אז אני שותקת ומחייכת בנעימות, מתעלמת מהסופה שמתחרפנת בתוכי, וזורקת משפט שולי וחסר ערך על הסופה הגשמית שמתחוללת מחוץ למגורים.
אני לא חייבת ביחד, אני טובה לבד. ולמרות זאת, הכתיבה שלי זוגית לחלוטין, העולם שלי תמיד עסוק במי שסביבי ולא בי. בעניין הזה אין ספק שהשתפרתי, כי פעם שמי היה יושב מחוץ למשוואה ומחכה שאשים לב אליו. אני גאה בי, ובך, ובשתינו. וכמה דברים יש לי לומר לך. אבל בשלב הזה מילים לא אומרות מאום. יום יבוא וננהל את השיחה הזאת, או שניעלם ולא אשמע ממך יותר לעולם.
ונחזור לעניין שלשמו התכנסנו
תעריכו את החורף
הוא כזה מלא בהכל.
סתם קצת תמונות שמעלות חיוך.
המשך חורף קסום ושנה אזרחית טובה
♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
