לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

אז זהו, אני בבית אחרי שסיימתי שבוע ראשון של טירונות (אחחחח הצעירות פה מוגזמת שזה מביך)

אני נמצאת 60 ק"מ מאילת, לגמרי סוף העולם, המקום עם הזריחות והשקיעות הכי יפות שיש. עברתי כבר את השוק של ההתחלה, ועכשיו אני יכולה לומר שהבנות שאיתי תותחיות, והמפקדות אפילו עוד יותר. אפילו האוכל טעים בביסל"ק! כן, קצת קשה, כי זה קצת מבאס לרוץ כל הזמן עם כל הציוד ולבקש אישור לגרד באף, או לקבל רק שעת שק"ם בשבוע. למרות זאת הכל סבבה, ואפילו הפתעתי את עצמי, כי במקום לבכות ולסבול לא רק שלא בכיתי, אלא שובצתי לתפקיד מש"קית מוטיבציה. כל הבנות יודעות שנחמה ניתן למצוא בחדר שלי :)

אין לי יותר מדי מה לספר חוץ מזה, רק תחזיקו לי אצבעות, כי ממחר אני סוגרת שבועיים, חותמת על נשק ושטח ובלאגן.

סיירים, הנה אני באה!

(תמונה על מדים בהמשך)

היום היה מתוכנן להיות יום ההכנות לגיוס, הסידור של כל הקניות והשטויות האלה. לא שאין לי זמן אחר, אבל כדי להרגיש בטוחה ובאמת להירגע לפני הגיוס, הרגשתי צורך שהכל יהיה מאורגן כבר עכשיו. תיק מסודר = מוח מסודר.

בכל אופן, בדיקת הדם השגרתית שעשיתי הבוקר הביאה להתעלפות הראשונה בחיי, כך שלא ממש יצא לי ללכת לסידורים. הדבר האחרון שאני זוכרת זו הדלת של המרפאה מולי. האחות אמרה שהייתי מחוסרת הכרה במשך שתיים וחצי דקות, והאמבולנס כבר היה בדרך כשהתעוררתי. לא נעים לפקוח עיניים למחזה שכולל ארבע אחיות ואיזה היסטרית בוכה שמחזיקה את הרגליים שלך באוויר.

בכל אופן, משם הועברתי למיון (לא לפני שהקאתי את נשמתי) לבדיקה נוירולוגית, בדיקת אק"ג, עוד בדיקת דם ועירוי נוזלים וסוכר. עכשיו אני כבר בסדר, מעט מסוחררת עדיין. בעיקר מבואסת שלא הספקתי כלום היום  - מה שמשאיר שמונים מליון דברים לעשות ורק שלושה ימים לגיוס. לפחות סבתא ישבה לידי וגם יובל הגיע קצת יותר מאוחר ועשה לי טוב על הלב המעוך.

וזהו, התחיל המרוץ

לסדר דברים

ומנועים קדימה.

וויש מי לאק (:

דניאל.

עריכה, 12/11, 17:47:

חחחח טוב מה הסיכוי?

http://israblog.co.il/quest.asp