אז שוב חזרת מהבסיס, אחרי שבוע קשה. אני מצדי עבדתי כל השבוע, ולא ישנתי יותר מדי, ואתה היית בשבוע שטח באיזה חור בצפון, שכלל בתוכו הרבה תרגילי-כאילו מול הסורים, נגמ"שים ואוכל לא טעים. ושנינו היינו כלכך עייפים, שקועים במרה השחורה שעיטרה את המסביב של העיניים, שאצלי גם השתלבה עם מסקרה מרוחה מהירדמות ללא הסרת האיפור. באמת שחיפשתי נחמה, הייתי צריכה כתפיים גדולות להתכרבל בתוכן. מישהו שיאמר לי שהכל בסדר. מישהו שיכין לי חביתה עם פטריות בלי שאני אספר לו שזה מה שאני אוהבת.
הגיע הסופ"ש, התקשרת, וכשראיתי את השם שלך על הצג, כצפוי - לא הרגשתי כלום. ובטח אם הבנות היו רואות אותך הן היו מציינות שאני משוגעת, ודורשות תמונה גדולה וממוסגרת שלך על קיר האיידולים שלהן, כל אחת ומקדשה הפרטי והכלכך מגניב, מלא באלים מפוסלים כמוך. וזה לא שאתה רק יפה-תואר. אתה מחזיק באמתחתך גם חוכמה, הומור, הקשבה וחום גדול. למרות זאת, הבטן שלי חזרה להיות בטן, וחדלה מתפקידה כמכונת כביסה. לכן הרגשתי אשמה למראה הודעות ה"אני מתגעגע". וגם כשנפגשנו לחשת באוזניי ונישקת, וכל מה שיכולתי לעשות הוא להרגיש איך לבי נודד דרום-מזרחה, אל האחד שלו שייכות הכתפיים הדרושות למשימה. ורציתי להגיד סליחה, ולהבהיר את מה שהיה לי לומר, אבל פשוט לא יכולתי. קפאתי מולך.
לכן אני מאוד שמחה שאמרת לי אתמול שאנחנו תקועים. אתה לא יכול לתאר לעצמך עד כמה שמחתי שהורדת בעצמך את הנטל מעל לכתפיי. וכן, הידיים שלך עוד נדדו בתחילת המפגש, אבל הרגשתי שאני חייבת לומר. והתחלתי להסביר שאני לא יכולה לתת לך מה שאתה מחפש, ובסופו של דבר זה הסתכם בכך שאני "פשוט לא מרגישה את זה." וזה שקר, כי אני כן מרגישה את זה, אבל לא איתך. ומה הכי גרוע פה? שאתה עושה את זה כלכך קשה לסרב לך, במיוחד כשאתה אומר לי שאני חשובה לך מדי בכדי שנוותר.
אבל בסוף וויתרנו. ועכשיו אין לי עם מי לקפוץ מהשמיים. זה שאני רוצה לקפוץ איתו חושב שמצדו אני יכולה לקפוץ לו. וזה לא בכל מובן, כי הוא מקסים אליי, אבל זה ברור שהעניין בינינו נחתם בכל הנוגע לזוגיות פוטנציאלית. אני לא מאשימה אותו. פשוט קשה לי עם זה שאנחנו מתראים כלכך הרבה. וכן, בקרוב זה ייפסק, כי אני מתגייסת ומתרחקת וגם הוא מתרחק עוד יותר רחוק, אבל הציפייה הסתמית הזו ל 'ביי' המיוחל שואבת ממני המון אנרגיה.
"אור גדול מאיר הכל, ויותר כבר לא צריך לבחור..."
דניאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
