אני מתלבשת ממש יפה בזמן האחרון. תראו, אני מטופחת, מסתובבת באוטו הקטן והנוח בסביבה המוגנת, אפילו מרגישה יפה. אני קוראת ספרים, אני שרה, כותבת. מאזינה לרדיו כמעט בכל יום. עובדת קשה על המחקר המתמשך על נשיות ודת, בתקווה שיהפוך לספר ביום מן הימים. אני משקיעה בזוגיות מתפתחת שכרגע בשלביה הראשונים והמדהימים. אני צופה בסרטים, שוקעת לשיחות ארוכות על תרבות וחינוך ושאיפות. אני רצה, מנסה להתאמן. כבר לא אכפת לי מה חושבים עליי. אני בריאה.
אבל הנסיעות האלו מכאן לשקד ובחזרה הכניסו לתודעה שלי בעיות הרבה יותר חמורות מצרות העשירים שלי, אליהן הייתי מודעת אבל הדחקתי אותן לקופסא האחורית. כאילו שאם אמנע מלחשוב על המלחמה המיותרת הזו, כולנו נבריא ונחיה באושר ובדממה. אין ספק שטרחו להזכיר לי את המצב בלילה שבו המוצב עצר מלכת, הקצינה כיבתה את המוזיקה ובישרה את ההודעה המזעזעת על איתמר. משעה לשעה התווספו עוד חלקים לפאזל השלם, ובסוף מצאתי את עצמי בשש לפנות בוקר קולטת ששני הורים ושלושה מילדיהם היפים נשחטו.
ובאותו זמן ילדים אחרים ותמימים לא פחות נקרעו מהוריהם על ידי המים, כל המים האלה שבגללם עוד אסון רב-אבדות התרחש. כאילו שוב עלה היאור ובלע את העתיד שראה בדרכו. ובכל דקה בה אני מוצאת לנכון להיכנס ולברר מה המצב, אני מגלה על תאונת דרכים נוספת, נזילות רדיואקטיביות, פיצוצים, משא ומתן כושל בעניינו של חייל אחד שרק רוצה הביתה, פצמ"רים על בתי הדרום ועוני הולך ומחמיר.
אני עדיין מתלבשת יפה, עדיין מצלמת ושרה ונאהבת. עדיין יש גם מי שמוצא בי התנשאות ושונא אותי, ומנסה למרר את חיי ככל האפשר.
אבל הכל מתגמד, הכל רסיסים של גרגירי חול בסמוך למלחמה הזאת על אדמה. אדמה שבנוסף לדם החיילים שספוג בה, נספג בה גם דם ילדים.
זה אף פעם לא ייגמר.
המטרה היא לא הטפה. סתם פורקן של טונות כאב לב.
דניאל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
