הרבה זמן לא בכיתי כמו שבכיתי בנסיעה חזרה הביתה מירושלים. את בטח מכירה את התחושה הזאת, של חוסר האונים הזה במקום שהוא לא הבית. הרגשתי כאילו גנבו את האדמה שלי, גנבו אותה והחליפו את כולה בשמיים. בשעה הזאת וודאי לא ידעת איך אני מרגישה. אני מתארת לעצמי ששכבת במיטה על הגב, או שישבת בסלון עם הגיטרה של כולם, החורקת הזאת. לא חשבתי עלייך. חשבתי בעיקר על חיילים מתים, ועל השואה, ועל תאונות דרכים, ועל זה שהפלאפון שלי נשאר בבסיס ועל חוסר הצדק שבזלזול הזה. כי ממש זלזלו בי באותו שבוע. ובכיתי והתפרקתי, אבל המפקדת שהייתה באזור רק זרקה מן חצי-נחמה אל האוויר, כמו לצאת לידי חובה, כשפרצופה נותר באותה ההבעה לאורך כל השיחה. ואז דווקא כן התחלתי לחשוב עלייך. על כמה שטוב שאנחנו מתראות עוד כמה שעות. הנה אני חוזרת, וטובעת בחיבוק הענק הזה שלך.
כפי שכבר אמרתי, בכיתי את נפשי לדעת בנסיעה הזאת. ולפני ישבה אסתר, ששמה התברר לי כי הציעה לי עזרה, עניין המתבקש למראה בחורה מרוסקת וזרה. והיא הייתה מקסימה, ירושלמית מבית חם עם חלות שבת ריחניות. יפהפייה אמיתית. החיוך שלה לא התקרב לשלך אבל ניסיתי לא לחשוב על זה באותו רגע. וכמובן שדווקא כשנרגעתי החליט להתיישב לידי בחור שחזר בשאלה, שכנראה היה זקוק נואשות לפסיכולוג ואז זרק עליי את כל תחושותיו לגבי הדת והצבא. כאילו שבאמת מעניין אותי לכמה משפטים הוא עלה כששירת בנח"ל החרדי. אלוהים שלך הוא לא האלוהים שלי, חתיכת שרץ. כמעט שנחת על האף שלו אגרוף הפורקן, אבל התאפקתי.
אז אוטובוסים אוטובוסים וחזרתי הביתה עם כל הכביסות האלה, תוך כדי שהמחשבות במקום אחד והלב במקום אחר, כאילו מתעקש לא להרפות מהמבוי הסתום הזה. אחרי שהצלחתי להרגיע את הריאות שלי עליתי על האוטו, נחושה בדעתי להשיג לב-קיבוץ. את לא מכירה את הביטוי, נכון? כן, תיארתי לעצמי. לב-קיבוץ הוא המונח שלי לשלווה. הביטוי שמזכיר לי בית ענק מעץ מלא עם חצר מוקפת ובטחון. בעיקר בטחון. בכל אופן, אני סוטה מהנושא. העקרון הוא ששתינו יודעות איך אותו לילה נגמר, אחרי הרבה בירות וערק ונרגילה וחיבוקים.
בעוד שבוע וחצי מתחילה דרך חדשה ומאתגרת לא פחות, שתכפה עליי בחוסר רצון משווע את ההתרחקות מהאושר הזה. את מפחדת כמוני? את לא חייבת לענות. אני יודעת שכן. אני יודעת ואין לנו ממש מה לעשות עם זה. אז אני מנסה לקבל את כל העניין באהבה, ולשכנע את עצמי לחפש דרכים לשמור עלייך על אף הנסיבות. גם הגשמים האלה לא יכולים לעצור אותי עכשיו, גם לא הפלאשבקים מהשנים השחורות. אני הולכת לעבוד קשה ולירוק דם, לירוק הכל. אבל אני צריכה שמישהי תחכה שם בבית, עם העיניים המנחמות האלה. ואז מאגרים של סוללות יתיישבו אצלי בלב.
את לא תוותרי עליי, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
