לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

אין כמו השעות של שישי בצהריים. אני אוהבת במיוחד את האור שנכנס דרך החלון. הוא שונה מהאור של כל השבוע, שמאופיין במחנק-יתר. הייתי קוראת לו אור מוזהב. בשעה הזו תמיד בא לי להדליק נר עם ריח טוב, להסתכל על הגשם בחוץ ולהיזכר בתקופה שבה עוד היית בחיים. איזו ילדות מדהימה הייתה לי בזכותך. כלכך מדהימה, עד כדי שכשאני עוברת ברחוב ההוא אני מסוגלת להריח את הבושם שלך, ולדמיין אותנו משחקות קלפים במטבח. רק כשאני מגיעה לסוף הרחוב ושואפת בבת אחת את כל הילדות שלי, אני מבחינה בדמעות שהחלו לרדת כבר בתחילת ההליכה.

אחרי הניקיון השבועי שהסתיים לפני שעה קלה, התיישבתי לי ופתחתי אלבומי תמונות. מצאתי תמונות שלי ושל עומר שוטפים את האוטו הישן שגנבו לאבא, ונזכרתי שעומר חלם פעם שמצאו את האוטו הזה מחוץ לבית שלך. ואני מוצאת לנכון לפרש את החלום הזה בכך שהאוטו מסמל את כל מה שיפה ותמים. וכל מה שיפה ותמים תמיד חנה מחוץ לשער ביתך, ומאז שנעלמת הפכו את הבית למחסן ואת התמימות לרוע. אני לא יודעת מה היית חושבת עלינו אם היית רואה אותנו עכשיו.

את לא תראי אותי מתגייסת, לא תשמעי אותי שרה יותר.

למען האמת, מתחולל פה קרב מחוץ לחדר שלי, אבל אני מנתקת את עצמי ממנו, ומתמקדת בעיקר בקרב שבתוך בית החזה שלי.

ככה זה. מה שנדלק כבה באותה המהירות. מה שמשאיר אותי להתמודד עם כאבי הבטן.

אנחנו רק צריכים לעצום עיניים ולהחזיק ידיים חזק חזק, וזה יעבור.

עד שזה יעבור...

הרבה שוקולד ובכי, והלוואי שגשם.

מתגעגעת עד אין סוף.